שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מי פירסט טייטס – פרק 33

מאת:אור


היו לי קווים אדומים, והם נחצו, לכך אני כבר מתחיל להתרגל. מה שעדיין מפתיע אותי זה שאני חוצה קווים שאפילו לא טרחתי לסמן באדום, כי לא דמיינתי שאי פעם אתקרב לחצות אותם. כמו בלא מעט פעמים קודמות, גם הפעם המאמן שילון היה זה שהצית את התבערה. בבוקר חמישי קפוא הגעתי לאימון באצטדיון, היה לי קר, מאוד קר. המאמן שילון העיף מבט אחד בבגדי הריצה האיכותיים שלי ואמר "איך אתה מגיע ככה לאימון ביום כזה?", "מה הבעיה?" עניתי, ושילון אמר "אתה צריך טייטס". ברגע הראשון חשבתי שהוא צוחק. ברגע השני נזכרתי שגם השכן נוהג לרוץ בחורף עם טייטס, אבל אני הייתי בטוח שזה בגלל סטייה כלשהי ולא קישרתי את הבחירה למזג האוויר. התבוננתי סביבי באיצטדיון, ואכן ראיתי קבוצה של גברים ונשים לא צעירים, שרובם לבושים כמי שעומדים לעלות בקרוב על במה ולבצע קטע מתוך אגם הברבורים. רק רון לבש טרינינג, אבל הוא גם מחליף את המשקה האיזוטוני שלו בתה עם סוכר כך שקשה לבסס על פיו כלל כלשהו. בהמשך מסע השכנוע, המאמן שילון הפליג בחשיבות של חימום השרירים והמפרקים, וחתם באיום הקבוע של עלייה בסכנה לפציעות.

למחרת בצהריים נכנסתי לחנות של סאקוני בבני ברק, נבוך ביותר. ידעתי שאני מתכוון לצאת מהחנות עם טייטס משלי, כי אין לי את כוחות הנפש להתמודד עם המאמן בוקר נוסף, אבל הבושה לא הרפתה. כך לכוד בין הבושה והפחד פסעתי בין המדפים וניגשתי לצחי. "אני צריך…" מילמלתי "אאא…נעליים". צחי גילה סבלנות ואחרי עשרים דקות, כולל ריצה על גבי מסלול, כבר היו לי נעלי ריצה חדשות, עם בולמי זעזועים חזקים במיוחד להתמודד עם משקל הגוף שלי שמסרב לקטון. "ואני צריך עוד משהו" אמרתי, נחוש הפעם לא להיכנע לבושה, "מה?" שאל צחי, ואני מיהרתי להשיב "חולצת ריצה ארוכה", תשובה שלא תאמה לחלוטין את מה שהתכוונתי לבקש. "אין בעיה" ענה צחי ואני בחרתי חוצה באפור ושחור, עם ציורים אווירודינמיים על השרוול. "זהו?" צחי שואל, ואני מתנדנד מרגל לרגל, משפיל מבט, ולוחש "טייטס".


צחי שמר על פנים חתומות, כאילו הוא רגיל לשמוע מידי יום מגברים שמנמנים שמה שהכי חסר להם כרגע בחיים זה טייטס. "יש לי שלושה סוגים" התחיל להסביר, וכך צללנו יחד לעולם המופלא של הטייטס, על העוביים השונים שלהם. בחרתי בדקים, מתוך ההנחה שככל שהם דקים יותר רואים אותם פחות. במדידה הראשונה, גילית להפתעתי שלעיתים אתה יכול להרגיש יותר עירום כאשר אתה לובש בגדים מאשר בלעדיהם. מיהרתי להסיר את הזוג ולהכניס לשקית. נפרדתי מצחי ויצאתי לעולם עם מי פירסט טייטס בשקית.

בבית מדדתי את הטייטס, ומצאתי שאני מתחיל להינות מהעור השני, אהובתי ציננה את התלהבותי. אחרי מבט קצר של תדהמה אמרה בטון אחראי "אני ממליצה שתלבש מכנסיים קצרים מעל הטייטס כשאתה יוצא לרחוב", "אבל אז אני אראה כמו רקדנית" טענתי נגדה, "ואיך אתה חושב שאתה נראה עכשיו?" שאלה במידה לא מועטה של צדק.
בפעם הראשונה שיצאתי איתם לרוץ ברחוב, בדקתי סביבי לראות אם אנשים מסתכלים. הם הסתכלו, אבל על השיער. התחלתי לרוץ, וזה היה נעים, הטייטס נצמדו אלי, והפכו לא מורגשים. מידי פעם העפתי מבט כלפי מטה לראות שאני עדיין לבוש. ניסיתי לדמיין את "עצמי מלפני שנה וחצי", רואה את "עצמי של היום" חולף על פניו בריצה. אני חושב שהתגובה הראשונה של "עצמי מלפני שנה וחצי" היתה גיחוך, על האיש הזה עם הטייטס, שמתעלם מהצורה החיצונית שלו, ורץ ככה למרות שמנמנותו. אבל נדמה שגם במקום כלשהו "עצמי מלפני שנה וחצי" גם היה קצת מקנא, באיש הלא מודע הזה עם הטייטס, שמרשה לעצמו לרוץ לבוש ככה ברחובות העיר.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות