שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מחשבות בעקבות הפעם הראשונה במכון – פרק 8

מאת:אור



כשאתה ילד הבעיות שלך נראות מאוד קונקרטיות. האושר תלוי בהתחלה בחלב שאתה יונק ובהמשך בשאלה אם יהיה לך את הלגו שרצית. בכלל, אתה אורח בעולמם של המבוגרים שיודעים לאמר לך מה נכון ומה לא. כשאתה מתבגר זה כבר מסתבך והוודאות הולכת ונעלמת ובמקביל העמימות גוברת. הכניסה לעולם הספורט היא במובנים רבים שיבה לילדות. שוב אתה מוקף במבוגרים שאומרים לך מה נכון ומה לא. המאמנים יודעים לקבוע בשבילך איך לעשות כל דבר, כמה אתה צריך להתאמץ ומתי לוותר. המטרות חוזרות להיות כמותיות: כמה רצת, לאיזה דופק הגעת, כמה משקל הרמת, וכמובן כמה קלוריות שרפת. ההתקדמות שלך היא ברורה ומוחשית, זאת לא עוד תחושה פנימית חמקמקה.

הכניסה הראשונה שלי למכון הכושר היתה חוויה מחזירה לילדות כזאת, ובכך דומה לחוויה של המפגש הראשון עם דמויות האב הקודמות שלי בתחום- השכן, והמאמן שילון. נכנסתי לחלל גדול וראיתי את בני קבוצת הגיל שלי, כלומר המתאמנים אחרים, בתוך שפע של גירויים, מכשירים מוזרים, מוזיקה מהירה מידי, וריח זיעה שנמהל בהתזות בלתי פוסקות של מטהרי האוויר אוטומטיים. אני עומד נבוך מול כל אלה, לא כל כך יודע מאיפה מתחילים. יש לי אמנם תכנית אימון כתובה אבל אני לא באמת מבין מה כתוב בה. אני ניגש ממלמל למדריכה הפנויה, ומאמץ אותה כאם זמנית, מראה לה את התכנית שכתובים בה שמות של מכשירים שאין לי מושג מה הם אומרים. היא מסבירה לי מה המשמעות שמסתתרת מאחורי כל שם, ומרחיבה את אוצר המילים שלי. אני לומד ש leg extention זה המכשיר הזה מספר 12, הספסל עם המקום לרגליים והידיות, ו-abductors זה מספר 3, המכשיר שנראה כמו כיסא של גניקולוג. כל דבר צריך להסביר לי, איך לשבת על המכשיר, איך להחזיק אותו, כמה משקל לשים וכמה חזרות לעשות. אני חוזר להיות ילד שמקבל תכתיבים ממבוגרים שיודעים. התלותיות הראשונית שבה ומתגלה, אני עוקב אחרי הבעת פניה של המדריכה, מחפש אישור בתגובותיה, על חיוך אני אפילו לא מרשה לעצמי לפנטז.


אני רואה סביבי הרבה מבוגרים כמוני שבחרו גם הם להיות בסיטואציה הזאת. קשה שלא לתהות למה אנחנו צריכים את הרגרסיה הזאת ומדוע היא לובשת תכופות את הצורה הזאת של פעילות גופנית. לגבי השאלה הראשונה נדמה שלכולם, ולי לא פחות מכולם ואולי אף יותר, יש עניינים לא פתורים בילדות, החזרה כמבוגר למצב הילדי יכולה להיות תחנה במסלול של תיקון דברים שנפגמו מזמן. הייתי ילד שמנמן ומגושם, שהמורה להתעמלות נהג לקרוא לו "דובי". בקבוצת הכדורגל של הכיתה הייתי המחליף השלישי של המגן השמאלי. מגרש האימון שלי היה לוח השח ולא מגרש הכדורסל. וכנראה שזה היה שם עוד הרבה קודם, כתינוק שגוננו עליו יותר מידי, חוסר ביטחון שהתחיל בעריסה והלך והתעצם. הפגיעות הראשוניות הללו מעיקות עלינו ביומיום, וחדר הכושר הוא לפעמים מכונת הזמן שמאפשרת לחזור אחורה ולהתחיל לתקן. הבחירה להתמקד בגוף בתהליך הזה של השיבה לאחור היא הגיונית למדי, בשלבים הראשונים של חיינו, לפני שרכשנו את השפה, הגוף היה האמצעי היחיד לחוות את העולם, החל בסיפוק ממגע חם וקרוב, ועד הכאב של הרעב. הטוב והרע שניהם היו בגוף שלנו, לשם אנחנו חוזרים.

פתאום האנשים סביבי במכון נראים פחות מאיימים, כמוני גם הם רוצים לתקן פגיעות שספגו מזמן, גם הם רוצים לשפר את התקשורת עם הגוף שלהם. האישה בת החמישים עם השיער הצבוע שנורא מתאמצת על הפולי העליון, והגבר בחולצה המאוד צמודה שרץ מתנשף על ההליכון, וגם אני שעושה תרגיל בטן על כדור ומתאמץ לא להקיא, כולנו מנסים לחזור דרך הגוף למקום שהיינו בו פעם חסרי שליטה, ולרפא פציעות שנגרמו לנו אז ומעיקות עלינו עד היום.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות