שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מהירות האור – קיץ – ציפות וציפיות – פרק 3

מאת:אור




"בעיות הציפה שלך הן בעיות פסיכולוגיות, הגוף שלך דווקא צף מצוין", אני שומע את המאמן בעודי פולט את עודפי המים שממלאים את מערכת הנשימה שלי. ציפה הוגדרה כנושא המרכזי של התקופה המוקדמת של לימודי השחייה שלי. לציפה, כמו לרוב התנהלותנו בעולם, יש, על פי המאמן, גורמים גופניים וגורמים נפשיים. בסוף השיעור הראשון המאמן הכריז כי הגוף שלי הוא בעל נתוני ציפה טובים, מכך השתמע שכל בעיית ציפה שתתגלה בעתיד תהיה באחריותה של הנפש המכבידה שלי.

אחרי שבוע של אימונים בבריכת האוניברסיטה שכללו תרגול תנועת הרגליים של סגנון החתירה אני שב לשיעור נוסף עם המאמן. "עכשיו תשאיר את קרש הציפה בצד, את הידיים תשמור בתנועת חץ, ותתקדם בעזרת הסנפירים". הלוח נשאר על שפת הבריכה, הידיים בתנועת חץ, הסנפירים נעים מעלה ומטה, ואני כנאוטילוס בשעתה צולל אל המעמקים. הגוף מסרב לצוף, המאמן מחלק הוראות, להחזיק את האוויר בריאות, להוריד את הראש ולא את הידיים, ואני עושה כמיטב יכולתי לא לטבוע. לאחר מספר ניסיונות נרשם שיפור מסויים, ואני מצליח בקושי רב להגיע מקצה אחד של הבריכה לשני.



המאמן מעלה את הרף ומודיע שעכשיו אלמד לשחות על הגב. הרגליים עובדות כמו קודם, ואני אמור לנצל את נתוני הציפה הטבעיים שלי להגיע מצד אל צד. אין צורך לאמר שאווירת סקפטיות אחזה בי, יכול ממש להרגיש כבר את מי הכלור מדגדגים לי את הסינוסים. שלושים שניות אחר כך התבדיתי, מי הכלור לא דגדגו את הסינוסים שלי אלא הציפו אותם לגמרי, בשעה שגופי שקע לעבר קרקעית הבריכה, העכוז בראש ואחריו שאר האיברים. "הבעיה היא שאתה מוציא את הראש מתוך המים, ובגלל זה הגוף מתחיל לשקוע" אמר המאמן. כאילו הדבר ההגיוני ביותר למי שמרגיש את המים מציפים את ריאותיו הוא להכניס את הראש עמוק יותר לתוך המים. "זאת בעיה פסיכולוגית" קישר המאמן בין שקיעתי המהירה ותחום עיסוקי, "אתה לא בוטח בגוף". נראה לי שגם אם נעמוד על גורד שחקים, המאמן יסביר לי שאם אקפוץ ואפול למטה, זה פשוט בגלל מגבלה פסיכולוגית, כי לגוף שלי יש דווקא נתוני תעופה טובים.

במהלך השבוע התאמנתי לבדי, אך ורק על הבטן, משאיר מאחורי את הניסיון לצוף על הגב כדי לחסוך מאמץ מיותר מהמציל. בתחילת השיעור השלישי המאמן שוב התעקש שאצוף על הגב, מכיוון שעקשנותו היא מן המפורסמות החלטתי פשוט להדגים שקיעה אחת שלי, בהנחה שאז יוותר.
נעמדתי, לקחתי אוויר במלוא ריאותי, נשכבתי על הגב, ידי צמודות לגוף, הנעתי את הרגליים, וצפתי. "אני צף על הגב" קראתי בתדהמה, "ברור" אמר המאמן באותה נימה של מי שהעתיד מוכר לו לא פחות מהעבר. נדמה היה שהצלחתי לשכוח שאני לא יודע לצוף על הגב, והגוף עשה את השאר. הקורות בתקרת הבריכה חולפות מול עיני, הנשימה חופשית ואני נישא על המים, נפעם מהחידוש. התפעמות שנמשכה אפילו שראשי פגע בעוצמה בקיר הבריכה וגולגולתי איבדה משהו מהקמירות שאפיינה עד לאותו רגע את הקודקוד. "מאיפה הגוף שלי יודע לצוף על הגב" שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי שפסיכולוגים טוענים כי הזיכרון האנושי נחלק לשתי מערכות. האחת, שנקראת הזיכרון ההצהרתי, אוגרת את המידע באופן מודע ומילולי, אך קיימת גם מערכת הזיכרון התהליכי, בו נאגר באופן לא מילולי ולא מודע המידע על פעולות. בזכות זיכרון זה אנו יודעים ללכת, לרוץ ולרכב על אופניים (לא במקרה שלי), ובכל זאת לא באמת מסוגלים לתאר במילים איך זה קורה. בזמן שהזיכרון ההצהרתי שלי היה עסוק בשינון העובדה שאינני יודע לשחות על הגב, עסק הזיכרון התהליכי בלימוד. הוא צבר מידע מהניסיונות המעטים והכושלים לצוף על הגב, ונעזר גם בתרגולי השחייה על הבטן כדי להבין מה בדיוק לא מצליח על הגב. אחרי שבוע של עיבוד מידע במרתפי המח, דווקא מול המאמן שילון, החליט הזיכרון התהליכי להביך אותי, ולשים ללעג את מידת ההכרות המעטה שלי עם יכולותי. מעניין על מה עוד הוא עובד…

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

speed_of_or@hotmail.co.il

, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות