שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מהירות האור – יום חמישי בתשע בבוקר – פרק 7

מאת:אור




"אתה כמו נקודת ציון בשבילי, כל מה שנים כשאני פוגשת אותך, אני רואה איך אתה לא משתנה" אמרה לי פעם בחורה שיצאתי איתה כמה שנים קודם לכן, והתכוונה להעליב. מחר בבוקר אני שוב אהיה נקודת ציון ובפעם הזאת אני רואה בזה דווקא מחמאה.

אם יש דבר שלמדתי בדרכי בעולם הריצה, היא ששינוי הוא אפשרי. לפני שנים מעטות, חשבתי שהשארתי את כל הדבר הזה שקוראים לו ספורט מאחורי, וזאת היתה מחשבה מאוד מעודדת. יותר לא ישפטו אותי לפי כמה גרוע אני בכדורגל, או כמה לאט אני מסיים ריצת ארבע מאות. אז, לפני יותר משנתיים, קצת אחרי גיל שלושים דברים התחילו להשתנות. מריצות קצרות עם השכן, דרך אימונים ממושכים עם המאמן ועד המרתון הראשון, גיליתי שיש אנשים שרצים ושאני יכול להיות אחד מהם. המרחקים שרצתי הלכו וגדלו, וכל פעם אחרי שסיימתי ריצה ארוכה מהקודמת, הייתי משפיל מבטי אל רגלי, מתקשה להאמין שהרגליים שרצו את המרחק הזה הן הרגליים שלי.


לפני כחודשיים, באחד מימי סוף הקיץ ישבתי עם המאמן על שפת הבריכה, "הגיע הזמן שתתרום משהו בחזרה לחברה" הוא אמר, ואני תהיתי באיזה מאברי הפנימיים הוא מעוניין, ושלחתי יד לגונן על הכליות. אבל המאמן דווקא לא חשב על תרומת איברים, אלא על כך שאהיה פייסר במרתון, נקודת ציון נעה לאורך המסלול שתסמן את הקצב של ארבע ורבע שעות לרצים אחרים. אחרי שבמשך שנתיים המאמן התעקש שארוץ בקצב שלי, ולא של חברי לריצה, שלא אהיה עסוק בשאלה מה המצב של זה שרץ לידי, אלא אנסה להביא למקסימום את הישגי שלי, פתאום אחרי שנתיים כאלה הוא מחזיר את האחריות הקבוצתית לתמונת הריצה.
המרתון הקודם שרצתי היה בפאריז. קדמו לו הכנות ממושכות, ואז טיסה של מספר שעות, ועוד יומיים של התאקלמות. הפעם זה אחרת, טבריה, גם אם אינה קרובה לירקון, היא בכל זאת חלק מהיומיום. בערב עוד אהיה בתל אביב, בבוקר שלמחרת כבר אעמוד על המסלול בטבריה. מרתון זה לא רק שם של עיר רחוקה ביוון, אלא חלק מהחיים.

יום לפני, הכנות אחרונות. אוסף ערמה של פאואר ג'ל בטבע ספורט קסטל, מפנק את עצמי בבקבוקי מים חדשים לחגורת הריצה, (את הישנים מסרתי למחקר על אצות לא מוכרות במכון וולקוני) ומוודא שיש לי כדור נגד כאבים. המאמן אומר לקחת את הכדור מראש, זוהי דרכו המתוחכמת לומר שזה הולך לכאוב.
אני יושב עם המאמן על תכנית הריצה, הקצב הממוצע הוא שש דקות וארבע שניות לקילומטר, כשמחלקים ארבעים ושניים קילומטר ומאה תשעים וחמישה מטרים בארבע ורבע שעות. בפועל נתחיל בקצב קצת יותר איטי, כדי להתחמם, ואחר כך נמשיך בשש דקות לקילומטר, את השניות שיצטברו ננצל להאטה בתחנות המים, ובדרך חזרה אם נהיה קצת עייפים. הדיבור על שניות בודדות נותן את התחושה ש"פייסר" הוא
שם של מכונה, מין שעון מדוייק שקוצב את הקצב, אח לצ'יפסר ולמיקסר. אבל הפייסר במקרה של כותב שורות אלה הוא קודם כל בנאדם, שמתרגש, ומקווה שיהיה בסדר, אבל יהיה ממש רגוע רק אחרי שהכל יגמר.

רגע לפני שאני בולע את הג'ל הראשון, רציתי לחלוק עצה שקיבלתי מהמאמן, ורק במהלך המרתון הבנתי את חשיבותה, וכמו כל העצות הטובות ביסודה היא נשמעת די בנאלית. "תזכור שהמרחק של ארבעים ושניים קילומטר, הוא למעשה ארבעים ושתיים פעמים לרוץ קילומטר אחד, וככה צריך להתייחס לזה, כל פעם לחשוב קילומטר אחד קדימה." גם אם מבחינה מתמטית הקביעה הזאת לא נשמעת פורצת דרך, מבחינה פסיכולוגית יש לה לדעתי משקל גדול. משהו בעצה מאפשר להתמודד עם העייפות הפסיכולוגית המצטברת של המרתון. המחשבה על קילומטר בנפרד, ההתמקדות בהווה ולא בעתיד, מרגיעה את החרדון הפנימי, במקום שימלמל לעצמו "ארבעים ושניים קילומטר, ארבעם ושניים קילומטר" ועם כל חזרה על המנטרה מפלס החרדה והעייפות יעלה, אנחנו מציעים לו למלמל "קילומטר, עוד קילומטר" וכך הלאה עד לארבעים ושניים. משום מה כשאתה עייף וצריך לגייס כוחות להמשיך המחשבה על ריצה של קילומטר אחד הרבה יותר מעודדת מהמחשבה על ארבעים ושניים קילומטר.

ניפגש בטבריה.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות