שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מהירות האור – הצפרדע והאפרסק

מאת:אור


 

"האם למדת מהטעויות שלך?" עיתונאי שואל מסעדן במערכון בריטי משנות השבעים, "למדתי אותן היטב" עונה המסעדן "ולכן אוכל לחזור עליהן במדויק". הטעויות המוזכרות קשורות בהחלטה לפתוח בסביבה כפרית מסעדה צרפתית בשם "הצפרדע והאפרסק" שמגישה שתי מנות בלבד, אפרסק ממולא בראשנים, וצפרדע ממולאת באפרסק שלם. נזכרתי בדיאלוג הזה בערך בקילומטר הרביעי של מירוץ הלילה, יכולתי ממש להרגיש את מצנפת הטבח לראשי. כמו דמות הטבח הסהרורי גם אני עקבתי אחרי הטעויות שלי בקפדנות. ידעתי כמו כולם שזה הולך להיות מרוץ עמוס מאוד באנשים, שהוא יתקיים בערב של יום עבודה ארוך, וגם שמזג האוויר יהיה מאוד חם ולח. אני כבר מכיר את עצמי ויודע שלרוב העובדות לא מספיקות, ההגיון אף פעם לא מהיר מספיק בשביל לתפוס את המהירות.

 
איור: גגו עשת

מסביבי דיברו על כך שזאת ריצה בשביל הכיף, ובוודאי לא תחרות ששווה להתאמץ בה בשביל התוצאה. הצטרפתי למדברים, אמרתי שאני מכוון לארבעים ושבע דקות, קצת פחות מאשר בשנה שעברה וזהו. להגברת האמינות, הוספתי שאני שוקל ברצינות להצטרף לריצה עם הבנקאי, שקיבל את משרת הפייסר לחמישים דקות. למרות הדיבורים, לא הפסקתי לחשוד. כל פעם שדיברתי על התוצאה בריצה הזאת, שמתי לב שאצבעותי נוגעות באפי. בדיקת פינוקיו אפשר לקרוא למהלך זה, שהוא תנועה אוטומטית שלמדתי לזהות כדרכו של הגוף שלי להסגיר אמביוולנטיות. חיזקתי בשל כך את תשדירי התעמולה פנימית, שלחשתי ביני לביני בסגנון "אתה באמת צריך לנוח", ו"לא תמיד חייבים להתחרות".

בכל זאת חששתי מקיומו של זרם תת קרקעי שעלול להאיץ בי להאיץ. לרווחתי נתיבו של הזרם הזה די מוכר לי: אני משכנע את עצמי שהמאמן מצפה ממני לתוצאה מהירה, משליך על דמותו את התחרותיות שלי, וסופג אותה בחזרה ממנו. בשל נטייה זאת שלי, נקטתי בתחבולה בסיסית של עימות עם המציאות. במקום להישאר בערפול לגבי דעתו על האופן בו עלי לרוץ את המרוץ, הקדמתי והתקשרתי אליו. המאמן שילון היה פסקן, במפורש הורה לי לרוץ לאט, שכן מדובר בריצה המונית מאוד, ובריצה בלילה שרב הסיכון בה להיפצע. אחרי השיחה איתו התחלתי להירגע. אמנם כפסיכולוג אני מקבל את ההנחה שהלא מודע התחרותי שלי אינו כפוף לשליטתו של המודע, ועלול להוביל להתנהגויות צפויות ובלתי רצויות, אך ככל שהוגעתי את זיכרוני לא נזכרתי בשום מקום בכתבי פרויד בו מוזכר כי הלא מודע אינו כפוף למאמן .

בשעה שלפני הזינוק הסתובבתי בכיכר רבין והשתדלתי להפגין איפוק. לא מיהרתי להיכנס למסלול הזינוק, דיברתי מעט עם מכרים. אמנם ברגע מסויים ביקשתי מהבנקאי שיצביע על הפייסרית של הארבעים וחמש דקות, אבל שכנעתי את עצמי שאני פשוט מחבב בלונים. ידוע לי שהכניעה לדחף מתחילה תמיד מכך שאין השהייה מספקת, כשאני שוכח לעצור בין הופעת המחשבה לבין הפעולה. הקפדתי להשתהות. כל כך השתהיתי שכשהגעתי להיכנס לשער לזינוק שלי, נאלצתי להתווכח עם השומרת כדי שתאפשר לי להיכנס, ולא תשאיר אותי בחוץ עד הזינוק הבא. עכשיו אני מזהה את הרגע הזה, כזה בו השתלטה עלי השאננות, והתחילה הנפילה. בהתחלה זה היה התקדמות איטית בצעדים קטנים, כמעט בלי להרגיש. "לא, זה לא שחשוב לי ממש להיות קרוב לקו הזינוק, הרי אני לא רץ פה בשביל התוצאה". אמרתי לעצמי "פשוט יש מישהו שמאוד דומה לבן של מחלק הביצים המחליף שעבד בשכונה שגדלתי בה " "אה זה לא הוא" אמרתי באכזבה אחרי שהתקדמתי בדוחק אל אותו משתתף, רק כדי להמשיך להדחק עוד עשרה מטרים לעבר מי שנחשד כאחראי על מכונת צילום המסמכים בבניין משרדים בו עבדתי בקיץ של כיתה י’, רק כדי להיזכר שלא עבדתי בקיץ של כיתה י’. כך, בזמן הזינוק הייתי קרוב ככל שניתן לקו הזינוק. יצאנו לדרך, אני מזהה את הפייסרית של ארבעים וחמש הדקות בסמוך אלי. אני רץ בקצב שלה. אחרי שני קילומטר אני מעיף מבט בשעון שמורה על שמונה וחצי דקות. "מהר מדי" אני אומר לעצמי, ומנסה להתמיד. הנשימה שלי כבדה, אני לא יודע כיצד אסיים, ובכל זאת מסרב להאט. אוסף שקית מים בקילומטר החמישי, "יש למים טעם של זיתים" אני חושב, ורואה את הפייסרית מתרחקת. אני מחליף את יחידות המרחק שלי, מקילומטרים להקפות אצטדיון. "רק עוד שתיים עשרה וחצי הקפות" אני אומר לעצמי בנימה מרגיעה, ואז "רק???" בנימה הרבה פחות רגועה. הבלונים מתרחקים עם הפייסרית. ההכחשה מתחילה להתנדף, אני רוצה לרדת מהארבעים וחמש דקות, מנסה להמשיך אבל משתוקק לעצור. "זה לא כיף, זה לא כיף" אומר החלק בי שרצה לרוץ רגוע. אני מנסה לרוץ זקוף, מנסה לשמור על צעדים גדולים. הבלונים ממשיכים להתרחק. לקראת סוף הפארק, מסתובבים ימינה ואז ימינה סוףסוף רואים את שער הסיום, אני מנסה להגביר לקראת הסוף, ומתפשר על לא להאט. חיוך מאולץ על קו הסיום. זהו, נגמר. אני לא יודע בכמה זמן, אבל אני יודע בכמה כאב, הרבה. יומיים אחר כך אגלה באתר שרצתי בארבעים וחמש דקות וחצי את המרחק. שוב לא ירדתי ממחסום הארבעים וחמש, שוב לא הצלחתי לרוץ בשביל הכיף. לא יודע ממה אני יותר מאוכזב. "אפרסק ממולא בראשנים לשולחן חמש?".

רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:speed.of.or@gmail.com , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות