שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מהירות האור בעיר האורות: מריצה ישחרר רק המוות

דווקא כשהמח כבר כמעט וויתר פתאום הגוף התעורר. כבר תקופה ארוכה שאני לא רץ יותר מפעם בשבוע וגם אז מדובר בריצה חברתית לאורך תעלת סן מרטין עם הג’נרל, מכיכר סטלינגרד ועד לבניין מכוסה בגרפיטי בפרבר פאנטין. פעם בשבוע, ביום ראשון בבוקר, ובימי חג ביום שני, וזהו. אין זכר לאימוני העליות, נשכחו הריצות הארוכות והבקרים הקפואים. מרחוק אני עוקב אחרי המתרחש בארץ, לא אחת בדאגה, אך כשזה מגיע לריצה גם בקנאה. המתמחה שהפך בינתיים לעו"ד, הבנקאי שהפך לפרסומאי ואפילו השכן שכבר אינו שכן, כולם לא מוותרים וממשיכים לרוץ

אין באמת שום תירוץ, עד לאחרונה, החורף הצרפתי היה מהקלים שידעה פאריז במאה האחרונה, ומערכת החינוך קלטה בשמחה את הקטנה, גם אם בקצת פחות שמחה מצידה ובכל זאת אני נשאר בבית. פעם הייתי מדבר על המלחמה של המח בגוף, על איך אני כופה על גופי לצנוח מהמיטה עם שחר ולצאת לדרך, אחר כך כתבתי על שיתוף הפעולה שהתפתח ביניהם, על כך שהריצה פיתחה להם שפה משותפת. בחודשים האחרונים השיחה הזאת נדמה, הם חזרו לדבר בעיקר על אוכל ולא מהזווית הדיאטתית.

כך נוצרה לה האשליה שקשה לצאת לרוץ וקל מאוד להפסיק, שאפשר פשוט לשקוע בחזרה אל הכורסא ממנה נהגתי לקום, ולעלעל בזיכרונות מחיי כרץ כתקופה שהותרתי מאחורי ונסתיימה לה. במוחי כבר התחילו מצהיבות לגוון ספייה נוסטלגי תמונותיהם של המאמן שילון, נופי בן שמן ופארק הירקון. הייתי נכון להשלים עם הפרידה מהתקופה הזאת, החריגה כל כך בחיי עד אליה, שהרי אף פעם לא התגברתי על הספק הבסיסי שאני הוא זה שרץ.

איור: גגו עשת


ואז, באמצע הלילה, הגוף החליט להשמיע את זעקתו. זאת לא הפעם הראשונה שהגוף שלי פועל דווקא בלילה, מנצל את העירנות המוחלשת של המח. אני פוקח עיניים לכאב חזק בחזה, בבטן העליונה, בגב וצרבת. בקיצור, כל המשתתפים הקבועים במחזה שנקרא בגרסתו העממית "התקף לב" והאנינים מכנים "אוטם שריר הלב". רק תסמין אחד נותר סרבן, הכאב ביד היה דווקא בצד ימין ולא בצד שמאל. אני קם, מתחיל להתהלך בדירה, מחכה למוות שיכה, והכאב חזק באמת, ולפי האינטרנט גם די משכנע, אבל לא לגמרי. ביום שאחרי אני מטריד את מכרי הרופאים בסקייפ. תמימות דעים בין הד"ר בעל השיער והשחיינית החייפנית כי הבעייה אינה במיעוט זרימה של דם ללב אלא בזרימת יתר של אוכל לקיבה, לא משכנעת אותי, "לא אתן לעצמי להיות עוד מספר בסטטיסטיקה של רפואת המסדרון" אני אומר לאהובתי בנחישות.

למחרת בבוקר אני אוזר אומץ ופונה לרופא משפחה צרפתי. אחרי שצפיתי בדגם סירת המפרש שבנה מגפרורים ומוצג בחדר ההמתנה, ואחרי שהוא הקשיב לתסמיני וחקר את הרגלי ומדד את לחץ הדם ומצא אותו מעט גבוה הוא מזמין אותי לשכב ומצמיד אלי את האלקטרודות של הא.ק.ג. פניו המודאגים במהלך הבדיקה מסגירים את הממצאים החמורים, אני תוהה אם יאפשר לי לעבור בבית לפני הצינתור או שאשלח ישר באמבולנס צרפתי לבית החולים הקרוב. למרבה הפלא בסוף הבדיקה הוא שואל את השאלה המעליבה ביותר שאפשר לשאול היפוכנדר אחרי בדיקת א.ק.ג. "אז מה מטריד אותך בזמן האחרון?".

אני מפקפק ביושרה שלו ומחליט לאתגר אותו, מספר כי אני מעוניין להשתתף במרוץ ונדרש לי אישור רפואי. ביני לביני ברור שגם אם הוא מנסה להרגיע אותי, הוא לא יסכן את רישיונו בכך שיפקיד בידי חולה לב סופני מסמך רשמי שיביא עליו את קיצו. הרופא הצרפתי מסתבר כמי שמאס במקצועו וממש מחכה לתביעת הרשלנות שתשחרר אותו מלהקשיב כל היום לתלונותיהם הגופניות של מטופלים. הוא מצייד אותי ללא היסוס באישור חתום שמצהיר שאני כשיר להפליא. "אתה באמת רק צריך לרוץ קצת יותר" הוא אומר כשהוא מלווה אותי לדלת.

מסתבר שכמו ארגון המאפייה האיטלקית, גם הריצה היא פעילות
שאחרי ששילבת אותה בחייך קשה לעזוב אותה בחיים.

6.2.2012

הטור של אור ב- מהירות האור
קישורים: ריצה, הבלוג של אור – מהירות האור


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות