שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מהירות האור בעיר האורות- ברונו אקרא לו

אחרי שלושה שבועות בלי ריצה, נגמרו כל התירוצים, התלבשתי ויצאתי. לאורך התעלה במסלול הרגיל שלי

אחרי שלושה שבועות בלי ריצה, נגמרו כל התירוצים, התלבשתי ויצאתי. לאורך התעלה במסלול הרגיל שלי

מאת:אור


בהתחלה בעלייה עד לכיכר סטאלינגרד ואחר כך במישור, על מגרשי הפטאנק הריקים, חוצה גשר ולאורך הרציפים הארוכים. בדרך חלפתי על פני רץ והוא נופף לשלום. "מוזר", חשבתי לעצמי, בתל אביב, עניין שבשגרה הוא שרץ שאתה עובר לידו יאמר שלום, ינופף או רק יהנהן קצרות אם תשו כוחותיו, כמעין אחווה של אנשים שחולקים אותה לקות. לעומת זאת, בפאריז כבר התרגלתי לכך שכל רץ הוא לעצמו. בפעמים שנופפתי לרוב נעניתי במבט תוהה, שפרשתי כ"לא זכור לי שאני מכיר אנשים עם שיער משונה כל כך". הרץ הזה היה אחר. הנפנוף הקטן שלו כל כך הפתיע אותי שהרגשתי קצת לא נעים לעבור אותו. ברונו קראתי לו בליבי.

המשכתי לרוץ לאורך התעלה, זהו מסלול כמעט נטול כבישים, מצד אחד מים מהצד השני שורת בתים, מסלול שמאפשר לך להרהר. לחשוב על ההימנעות מהריצה בתקופה האחרונה ועל כך שבעצם זה די מהנה לרוץ וכדאי לחזור שוב לשגרה גם אם אין אתגר גדול באופק. המחשבה, על השגרה, היתה האחרונה שאני זוכר במאונך. במעבר חד מצאתי את עצמי שרוע על גדות התעלה, שני סנטימטר מאפי בורג מזדקר מהרצפה, שבנס לא התברג לגופי וארבעת גפי כואבות. התרוממתי לאט. בשתי כפות הידיים פיסות עור קרועות ודם, ברך אחת עם שפשוף גדול ומדמם והשנייה מאוד כואבת. מתוך התעלה התבוננו בי בדאגה ארבעת עובדי הניקיון על הרפסודה הממונעת שלהם. הרצון הראשון היה להסתובב ולחזור הביתה. אלא שזכרתי את כל הנפילות שאחריהן המשכתי לרוץ וחששתי, שאם אחזור במצב זה, יחלוף זמן רב בטרם אצא שוב והחלטתי להמשיך.


איור : גגו עשת

דידיתי לאורך כמה צעדים וחזרתי לרוץ. ראיתי את ברונו קרוב מאחורי והמשכתי. קצת אחרי נקודת הסיבוב, במסלול שלי, נפגשנו פנים אל פנים וברונו שוב עשה את המעשה הלא צרפתי והצביע על הברך המדממת שלי במבט שואל. בתגובה זקרתי אגודל והמשכתי. אחרי קילומטר ברונו עקף אותי. איני יודע אם הפצעים, שהעיקו עלי, גרמו לי להאט או שברונו הגביר אבל זאת היתה עובדה. הגברתי גם אני ונכנסנו לאזור הריקוד אינטימי של שני זרים על מסלול ריצה. אותו מחול, נטול מילים, שיכול להיות תחרותי אבל לפעמים יש בו בדיוק את ההפך. מין קרבה, בין זרים, שיש בה הישענות בלי מגע. בשלב זה שמתי לב שלברונו תפור על כובע המצחייה שלו דגל איטלקי קטן. גיחכתי לעצמי. לא הייתי צריך את הדגל בשביל לדעת שצרפתי הוא לא. ברונו נענה לקרבתי שלי והאט מעט. רצנו זה לצד זה בדממה. זה מוזר, להיות בסיטואציה האינטימית של ריצה זה בצד זה, עם אדם זר. האנשים שאני רגיל לרוץ איתם הם בין האנשים הקרובים אלי ביותר. השכן, הבנקאי, המתמחה שהיה לעו"ד ופתאום אדם זר לחלוטין בתנוחה אינטימית כל כך. יש בזה משהו מהחיזור. אתה מרגיש שהאחר מתאים את עצמו אל הקצב שלך. מציע את עצמו ובו זמנית עושה זאת בצורה לא מחייבת. משאיר לך מקום להחליט, אם להענות. עדינות שמותירה אותך כל הזמן עם ספק קל, לא ברור האם זה מקרה שאתם רצים זה לצד זה, או שבאמת שניכם עושים פה מאמץ משותף. לקראת כיכר סטלינגרד, ברונו דיבר לראשונה, "אני ממשיך פה בגשר הקטן" אמר במבטא איטלקי מתנגן, ואני ציינתי שאני ממשיך ישר. "תודה" אמרתי "בהצלחה" הוא השיב. הרבה פעמים הריצה למרחקים מתקשרת לסוג של בדידות ייחודית ומצד שני, מפגשים כמו זה, יש בהם כדי להראות שהיא יכולה להציע גם סוג נדיר של ביחד בלי מילים.


הטור של אור ב- מהירות האור

קישורים: ריצה, הבלוג של אור – מהירות האור


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות