שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

להשקיע בקשר – פרק 3

מאת:אור



הימים חלפו והרגל חדש נוצר. שלוש פעמים בשבוע כשלא היה גשם ולא "הדוגמניות 2" בטלויזיה, יצאתי עם השכן לריצה. המשכתי לראות רופאים אך בו זמנית שאבתי נחמה מהפרדוקס "אם אני הולך לרוץ אולי אני לא הולך למות". לא שהסימנים הגופניים המדאיגים נעלמו אלא שהצטרפו אליהם כאבים אמיתיים ומרגיעים כתוצאה מהריצה.

אבל השכן רצה יותר, הוא לא הסתפק ביום המשותף שלנו, הוא דרש מחויבות.
המחווה הראשונה שהתעקש עליה היתה שאפרד מנעלי הספורט המרופטות שלי, וארכוש זוג המצהיר על עצמו כי נועד לריצה. הוא שלח אותי לחנות של סאקוני, שם שעד אז לא אמר לי כלום, אך הסתבר שבעבור הרץ שמכבד את עצמו מדובר במקדש לנעלי ריצה. התבוננתי על קיר הנעליים בחנות, ותהיתי איזה מהנעליים אמורה להיות הנעל שלי. האם זאת תהיה הנעל עם הפס הכתום שמשתלב מצויין בגווני האפור, או זאת בצבע כחול מטאלי עם העיצוב העתידני. נער נעליים מקומי נעץ מבט קצר בסגנון ההליכה שלי, ופסק "קריסה החוצה", הוא ניגש למחסן וכשחזר הושיט לי זוג קופסא ואמר "אלה הנעליים בשבילך". פתחתי את הקופסא, ובפנים לא פס כתום, ולא עיצוב עתידני, אלא זוג נעליים בלבן ואפור במראה מיושן, סקסיות כמו פקיד בנק. הנעליים הרגישות חשו מייד במבט המאוכזב שלי, ומיהרו להגיב "אנחנו לא כוסיות" בקע קול נוזף מתוך הקופסא "אנחנו כאן בשביל לעבוד".
בתור לקופה, עמדתי נבוך בין האתלטים השריריים, והרגשתי שמשקולת כבדה מתייצבת על ליבי. דמיינתי את הנעליים המכוערות אך חמורות הסבר מעלות אבק בפינת חדר השינה, אנדרטה מאשימה לרעיון חסר השחר כי אתמיד בפעילות גופנית לאורך זמן.



מחפשים מטרה.
השכן לא הסתפק בנעלי האירוסין שלנו, ודרש ממני לעשות צעד נוסף של מחויבות. "אנחנו חייבים מטרה, אחרת לא נתקדם לשום מקום". מבחינתי באותם ימים ראשונים המטרה העיקרית היתה לא למות במהלך הריצה, כפי שמבטא שיר שכתבתי באותם הימים:
"רץ עם השכן לעבר חוף הים,
כואב לי בחזה וגם ביד,
הלב מפסיק לפעום והאוכל מטפס בוושט,
נופל למדרכה
הטעם של העוף בקארי
ממלא את פי."

"מה אתה אומר על מרוץ עין גדי עוד חודשיים?" שאל אותי השכן באחד הערבים "עשרה קילומטר של ריצה בנוף יפיפה" לגבי הנוף לא יכולתי לחלוק עליו, שכן ביקורי האחרון בעין גדי היה בגיל חמש, וכל מה שזכרתי ממנו הוא כמה נדנדנות וחום כבד. עשרה קילומטר כבר היו סיפור אחר לגמרי. יכולת הריצה שלי עמדה על שלושה קילומטר בהתנשפויות קשות, ועשרה נשמעו לי כמו הזיה של מח מעוות. "נשמע מעניין", אמרתי לו מתוך מחשבה שזה יעבור לו. זה לא עבר.
לאט לאט עלינו במרחק, ואחרי כל ריצה נהגתי להתפרץ הביתה מזיע ולדווח לבת הזוג על התקדמותי, מארבעה קילומטר הגענו לחמישה לשישה, לשבעה, שמונה ובסוף לעשרה. במהלך הריצות התחלנו להתרחק מהבית, כאשר בכל פעם, בערך במחצית הדרך, אני מקלל את עצמי על כך שלא לקחתי עימי כסף למונית שתחזיר אותי הביתה.

המרוץ התקרב, ויומיים לפניו, יצאתי מהארון אל מול אימי וסיפרתי לה על תוכניותי לשבת הקרובה בעין גדי. היא, שמלווה אותי מילדותי במגוון תכניות לשיקום גופני, החל בפיזיוטרפיה לילדים בעלי מוטוריקה מוגבלת ועד לשיעורי התעמלות מיוחדים לנוער מגושם במיוחד, לא היססה להפגין את ציפיותיה. "זה יהיה כמו האנשים האלה שרואים בטלויזיה שמגיעים אחרונים אחרי שכולם כבר הלכו הביתה" נסכה בי ביטחון באשר להצלחתי במרוץ.

ובשבוע הבא ב-מהירות האור "הזחל הרעב בעין גדי".

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות