הפחד, התקווה והפחד מהתקווה – פרק 47

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:אור


אנחנו מהלכים, וגם רצים, בעולם בתחושה שיש לנו אישיות, שיש גרעין פנימי רציף שמלווה אותנו. כשאני מתבונן בתמונת ילדות שלי ורואה בה ילד ג'ינג'י שמנמן אוחז גביע גלידה מטפטף אני מניח שלמרות שהתפתחתי מאז, וגם תחושת הדביקות בידיים כבר עברה, משהו יסודי זהה בעצמי העכשווי שלי ובילד בתמונה.

בשנה האחרונה עברתי שינוי משמעותי, דברים שלפני שנה נראו זרים לי לחלוטין, הפכו לחלק מהיומיום שלי. למרות השינוי הגדול אני לא חש שונה ממי שהייתי. אני נעשה מודע לשינוי בעיקר כהד שחוזר אלי מהסביבה, רק כשחברים אומרים לי עד כמה מוזרה בעיניהם התפנית שעברתי, אני נזכר לרגע כמה היו הדברים שונים לפני זמן לא רב.


למרות זאת השבוע היתה לי הזדמנות להתוודע באופן ישיר יותר לשינוי, לאופן בו השתנתה נקודת המבט שלי על דברים. הכל התחיל מכך שנכנסתי לחנות של סאקוני להצטייד בנעליים לקראת המרתון. זוג הנעליים הנוכחי שלי מלווה אותי כארבעה חודשים ולאחרונה מגלה סימני שחיקה, יתרה מזאת נודע לי שלקראת תחרות נוהגים הרצים להחליף את נעליהם לנעלי תחרות, כמו בגדים ליום חג. צחי, המנעיל שמלווה אותי כל השנה, הסתכל על רגלי, פקד עלי לרוץ מעט ושלף את זוג הנעליים הכי יפה בחנות. נעליים בצבע כחול מטאלי, עם פס צהוב ומעין בועה שקופה בתחתיתם. אין לי ספק שלפני שנה אלה היו בדיוק הנעליים שהייתי בוחר בעצמי, כאלה שנראה שהמהירות כבר נמצאת בתוכן. הפעם היססתי. "זה הדגם החדש של הנעליים שיש לך" אמר לי צחי. בכל זאת משהו לא נראה לי תקין. "הן יפות מידי" אמרתי לו. "יפות מידי?" צחי קימט את מצחו. לפני שנה, נעלי ריצה, היו מבחינתי, סוג של פריט עיצובי שנועד להכריז כי גם אני ברצים. אחרי שנה של ריצה הבנתי שנעליים הן משהו אחר לגמרי. הן קו ההגנה האחרון של הגוף, הזקיף שמגן מהשפעות הדרך ומפגיעת המשקל העודף שלי. היכולת של הנעל לבלום זעזועים היא מה שיקבע אם כאבי הברכיים יכריעו אותי אחרי שעה וחצי של ריצה. בתחילה התקשיתי לחבב את המראה המגושם של זוגות הנעליים הקודמות שלי, אך השעות הרבות שבילינו יחד שכנעו אותי שיש להן דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתאפר. הנעליים שצחי הושיט לי נראו יפות מידי, מרוכזות מידי במראה החיצוני שלהן מכדי שיטרחו לשמור עלי. הנעליים הן רק דוגמא אחת לכך שהשנה הזאת לא שינתה רק את מבנה הגוף שלי אלא גם משהו פנימי באופן ההתבוננות שלי בעולם.

גם היחס שלי למה שאני אוכל השתנה, אם בתחילת הדרך עוד שיגעתי את גיל מטבע ספורט קסטל, מנסה לקיים טעימות עיוורות כדי לאתר את הג'ל בעל הטעם הטוב ביותר, או ליתר דיוק הפחות נורא, היום העניין הקולינרי שלי מסתכם ברשימת הרכיבים על האריזה, ותחושת העוררות אחרי שהג'ל חדר למערכת. כל הפרק שבאמצע, שהיה בעבר החלק המשמעותי, פתאום נראה לא רלוונטי.
ועם כל כמה שאני חש שדברים השתנו, אני עדיין לא בטוח שנהייתי מי שאני אמור להיות. שבוע וחצי לפני המרתון, ואני מפחד. ביום שבת האחרון קיימתי את הריצה המסכמת, ריצה של שלוש שעות למרחק של שלושים ושלושה קילומטר. למעשה הריצה הייתה אמורה להתקיים ביום שישי בהרי ירושלים, מעמד חגיגי עם כל הקבוצה והמאמן, אך איחרתי להגיע בשל פנייה שהוחמצה על הכביש המהיר, וכאשר הגעתי מצאתי בפאתי יער הקדושים קבוצה של רוכבי אופניים שידעו רק להצביע על הכיוון המשוער בו כולם נעלמו. חוש הכיוון שלי הוא למטה מבינוני, ולכן אחרי רגעים מספר של ריצה בעקבות הקבוצה, נאלצתי לסוב לאחור לפני שאיבדתי את דרכי. הייתי מסוגל לחוש באופן מוחשי את זנבי נגרר מושפל על הכורכר. הייתי עצוב. לפני שנה נראה לי שהייתי שמח על השחרור הפתאומי מהמטלה הקשה, ביום שישי הייתי על סף דמעות. על הריצה המשותפת שאבדה לי, על תחושת הביטחון שתחסר ואפילו על העליות שאין כמוהן בתל אביב.

למחרת יצאתי לריצת הסיכום שאיבדה הרבה מחגיגיותה. לבד רצתי במשך שלוש שעות, ממרכז תל אביב ליפו, משם לפארק הירקון ועד לפרדסים בשולי כביש גהה. זאת היתה הריצה הארוכה האחרונה, שלאחריה מתחילה האטת האימונים לקראת המרתון. הזמן בו שרירי אמורים לנוח ולצבור כוחות לקראת המאמץ שמזומן להם. בעוד השרירים נחים מעט, הנפש רק הולכת ונדרכת. ההמתנה מעיקה עליה, התחושה היא שכבר מאוחר מידי לשנות, ורק האורות שממול הולכים ומתקרבים "מכונית או שני אופנועים?" היא מלמלת לעצמה, לא יודעת, פוחדת, מקווה, פוחדת לקוות. רוצה להיות אחרי, ובו זמנית לא רוצה שיגמר.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"אל תוותרו לעולם. הפסד או דחייה הם רק הצעד הראשון בדרך להצלחה". ג'ים ולואנו



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

רישום לניוזלטר

רוצים לקבל את הניוזלטר של שוונג עם הכתבות הכי מעניינות ישירות למייל?
מלאו בחלון את כתובת המייל ואנחנו נדאג לכל השאר…

שימו לב:
במילוי השדה עם כתובת הדוא"ל שלכם, אתם מסכימים לקבל דיוור מחברת שוונג אירועי ספורט.​ תוכלו להסיר את עצמכם בכל עת ממאגר המידע באמצעות כפתור "הסרה" המצורף לכל הדיוורים שלנו.