שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

מוטי רמז רמז דק

"הסופגניות פיתחו דרכים חדשות לתקוף יצורים תמימים כמוני"

"לאכול או לא לאכול", כך עומד מוטי רמז מהופנט וממלמל מול הסופגניות, לבסוף הוא קיבל החלטה אמיצה ויישם אותה - כדאי גם לכם לנסות אותה

שנים רבות (מדי..) חלפו מאז גילמתי, בתפקיד חיי, את השמש בהצגת חנוכה בגן חדווה. החג הזה תמיד היה אהוב עלי בשל השילוב המוצלח של סיפורי גבורה, שירים טובים, פסטיבלי ילדים ובעיקר האוכל. החברות רבת השנים עם הסופגניה הדשנה ובת דודתה הלביבה הנוטפת, סייעו לי לשוב אחרי חופשת חנוכה מרופד בעוד קילוגרם או שניים במקומות הנכונים.

סופגניה חנוכה

להשמין כדי לשרוד
כבן ונכד לניצולי שואה עזרו לי מטעמי החג לעמוד בציפיות של סבתי (להשמין כדי לשרוד) ובכלל, הקונספט היהודי של "עמדו עלינו לכלותנו ולכן נזלול עד צאת נשמתנו", עובר כחוט השני בין מועדי ישראל מפרעה המצרי דרך המן האגגי, אבל אנטיוכוס היווני (ואם אדייק – הסלאוקי) הגדיל לעשות. בגללו נכנס לעניינים השמן. החשמונאים אמנם ניצחו, אבל את המחיר משלמים צאצאיהם הציונים בהתמודדות בת שמונה ימים עם המפגעים שהוזכרו לעיל.

בשנים האחרונות פיתחתי טינה עזה כלפי השתיים. הסופגניות פיתחו דרכים חדשות לתקוף יצורים תמימים כמוני. הן צבעוניות, מקושטות, ממולאות במגוון לא סביר של טעמים. משתפי הפעולה שלהן, הקונדיטורים, הופכים את פצצות הקיבה הבלתי ניתנות לעיכול למופעי ראווה אומנותיים. אך כוחו של ההרגל מביא אותי למשא ומתן עם עצמי : "אולי רק אחת? כזו עם סוכריות צבעוניות מלמעלה? או שתיים עם ריבת חלב ביום השני והשביעי?"

עוד טעימות ממוטי רמז:
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

השנה החלטתי – במלחמה כמו במלחמה. אני לא מתכוון להישבר. הקמתי מסביבי חומת מגן (אני מגיע שבע לאירועי חנוכה), אני מעדיף לשחק בסביבון מעופרת יצוקה, חש כמו צוק איתן ומקווה להיות עמוד ענן לפני המחנה. אני מודה, לא פשוט להיות לצידי בימים אלו. הפכתי להיות לאחד מעוכרי השמחות, צקצקני השפתיים, אשר מביטים בחמלה, שלא לומר בזעם עצור על אותם בני תמותה הקורסים למראה סופגניה ומעדיפים לטבוע באוקיינוס הקלוריות במקום להתמודד עם רוע הגזרה.

מאחר ולפני כשלוש שנים כרכתי את גורלי, במובן הכי מהותי שיש, בפעילות גופנית הפליגו מחשבותיי על מורשת אחרת שהותירו המכבים. קחו עשר דקות איכותיות מזמנכם וחפשו את הערך קרבות המכבים. המסקנה שלי – לאנשים האלו היה כושר גופני מטורף. הקרבות רובם ככולם היו בנופים האופיניים ליהודה: הרים , מורדות, גאיות, גבעות, עמקים. לא היו כבישים מרוצפי אספלט מפנק ולא נעלי ריצה מפונפנות עם חידושי טכנולוגיה תוצרת נאס"א. הם רצו עם סנדלים, על אבנים וכבשו את הארץ ברגליהם במובן הבסיסי של המילה. כשהם רצו, זו לא היתה ריצה מתוכננת על זמן או מרחק קצובים, הם רצו על חייהם ועל אמונתם. וכשהם לא רצו הם חפרו מערות, או רעו צאן במרחבים הפתוחים או הלכו לבאר מרוחקת להביא מים. הפעילות הגופנית היתה פועל יוצא מאורחות חייהם. לרפיסות, עצלות, כבדות ובטלה היה עונש מיידי ובמזומן –צמא , רעב, נפילה בידי אויב.

חייבים לנוע כדי לחיות
ובאורח פלא, מאז ניצחון בני מתתיהו בשנת 138 לפנה"ס, לא השתנה הרבה. עדיין חייבים לנוע כדי לחיות. אך כיום התנועה מתחייבת כתוצאה מאורח החיים המודרני המאיים על בריאותנו הפיזית והנפשית. התזונה מרובת שומנים רוויים ומחומצנים, עתירת סוכרים ופחמימות ריקות, עתירת מלח וכן המתח הרב הנלווה להתנהלות הקדחתנית, הדורשת הספקים מופרכים של תמרון בין קריירה למשפחה עולים לנו ביוקר. אין צורך באנטיוכוס וחייליו. האויב הוא אנחנו והקריסה מבפנים.

ולכן הבחירה היא לנוע. ולכן הבחירה היא להישיר מבט לסופגניה ולבת דודתה ולומר בנחישות לא תודה. ולכן הבחירה היא לחגוג את החנוכה באימון עליות כהכנה לחצי מרתון ירושלים. ולכן הבחירה היא לחיות.


 


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות