שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

הנגיף הידידותי – פרק 23

מאת:אור


התחושה כי מחלה קשה וחשוכת מרפא תקפה אותי לפני כשנה ומאז מלווה אותי, תוארה כבר באריכות בטור זה. אמנם רופאים שונים נכשלו באבחונה וגם אני התקשיתי להצביע על סימנים עקביים, אך אין בכך כדי להפריך את העובדה הברורה והחותכת שבתוכי מקננת מחלה שרק הרצון הזדוני שלה להתחזק מעט לפני שתתקוף בגלוי, מעכב את הופעתה.

בשבוע שעבר, ביום רביעי אחר הצהריים, היה נדמה לי שתקופת ההמתנה פגה. באמצע של אימון מהירות קשה למדי על ההליכון כוחותי נטשו אותי. זאת כמובן לא היתה הפעם הראשונה שרציתי לרדת מההליכון ולצאת בריצה לעבר השווארמה הסמוכה למכון תוך שאני משאיר מאחורי את שאיפותי הספורטיביות. אך זאת היתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי לאלץ את הגוף לסיים את האימון, אפילו לא בהבטחה שאם רק יתאמץ עוד קצת יזכה לקבל גם גלידה עם קצפת אחרי השווארמה. אחרי שניסיתי בליבי לשחד את הגוף במאכלים עברתי לאיומים, מיציתי את כל הרפטואר שצברתי מצפייה בסרטים אמריקאים על מאמני כדורסל נחושים, אך ללא הואיל. בלב כבד, הפועם בקצב רצחני, חזיתי בידי מושטת לעבר כפתור ה-stop האדום, וסוחטת אותו. בראש מושפל ירדתי מהמכשיר, המגבת שלצווארי יבשה למדי, ובליבי התחושה המרירה-מתוקה המלווה מאז ומעולם פאראנואידים שגילו שבאמת רודפים אחריהם.


אחרי שנת לילה טרופה, התעוררתי למחרת בבוקר ויצאתי לריצה עם השכן, בתקווה שהאירוע שהתרחש בליל אמש היה פשוט אי הבנה מצערת עם הגוף, ולא ראשיתו של הקץ. זאת היתה אמורה להיות ריצת בוקר קלה של חצי שעה, אך בשבילי אלה היו שלושים דקות של כאבי שרירים עזים, של תחושה כי כל מאמצי הספורטיביים היו לשווא, כי כל מה שהשגתי עד עתה ירד לטימיון, כי הנה המחלה מוכיחה לי שאינני יכול לברוח מגורלי, בקיצור די השתגעתי. את שארית הבוקר תכננתי לבלות במילוי הטפסים הנחוצים על מנת להשיג אשרה עבור עובד זר שיוכל לסעוד אותי בדרכי האחרונה. בשל הוודאות הגבוהה שהייתי שרוי בה, ובמיוחד לאור העובדה שהייתי אמור להשתתף במרוץ זיכרון יעקב בסוף השבוע, החלטתי לעדכן במצבי את המאמן שילון. למשמע הידיעות הקשות מפי הגיב המאמן בנימה אמפטית אך נינוחה למדי. ברגע הראשון רציתי להודות לו על העידוד שמספקת לי תגובתו המאופקת, ומיד לאחר מכן חשתי גל של כעס מפכה בי על האדישות שלו לחומרת מצבי. החלטתי לחדד את הנקודה "נראה לי שהתחילה הטרשת הנפוצה" הבהרתי לו. "נראה לי שיש לך שפעת, זה הרבה יותר מתאים לסימנים" הבהיר הוא בתגובה. באותו רגע חשתי כי חיי ניתנו לי במתנה על ידי האיש שנדמה לי שמדי שבוע מנסה ליטול ממני אותם באימונים, "שפעת" חשבתי לעצמי, איך לא חשבתי על האפשרות הלא סבירה הזאת, שנשמעה לי פתאום נכונה למדי, והתאימה גם לתחושה הלא נעימה בגרון ולצמרמורות. "קח חופש לכמה ימים מהאימונים ותנוח קצת" אמר לי האיש שהרימני מתהום תחתיות "אני חושב שעדיף שתוותר על מרוץ זיכרון יעקב, כך שתוכל בשבוע הבא לחזור להתאמן אחרי שהבראת לחלוטין". ואילו אני, כמי שחייו ניתנו לו במתנה, ומתעקש לממש אותם במלואם, התעקשתי לרוץ, שילון חזר והזהיר, אך אני דבקתי ברצוני לחגוג את חיי.

הפשרה שנבחרה היתה לרוץ במקצה לחמישה קילומטר. למרות השרב הכבד ששרר באותו בוקר, והעליות הטרשיות של רמת הנדיב, חשתי מלא אנרגיה. לרגעים היה נדמה לי שאותם וירוסים שרק לפני ימים ספורים הורידו אותי מעל ההליכון בגרייט שייפ, הפכו לנגיפים ידידותיים, והחליטו כפיצוי לסייע לי במאמץ הספורטיבי, שהרי אחרי הכל כולנו משתמשים באותו גוף. הגעתי לקו הסיום אחרי עשרים ושלוש דקות ושלושים וארבע שניות, במקום הארבעים ושישה מתוך כמאה וארבעים רצים. עם זאת, למרות השיפור הניכר במצבי, לא נשכחה ממני הוראתו של המאמן שילון לדאוג לבריאותי, ולכן בדרך חזרה לתל-אביב, כשעצרנו לפנקייק בכפר ויתקין, מיהרתי להזמין כוס מיץ תפוזים סחוט טרי, לצד הפנקייק. אך המכונה הסוחטת היתה מקולקלת, וגופי נאלץ להסתפק בויטמינים שבקפצת.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות