שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

המרוץ לקציצה – פרק 1

מאת:אור



העיסוק שלי בספורט התחיל בעצם בגלל שרציתי לאכול המבורגר.
זה היה ערב סתווי, בסוף אוקטובר. אחרי טיול בצרפת שרובו היה מסע קולינרי אוטם עורקים במחוזות שומן האווז, חזרנו לתל אביב, החופש הסתיים ודכדוך של חזרה לשגרה נחת עלי ועל זוגתי. החלטנו לנחם את עצמנו באמצעות מאתיים גרם המבורגר שומני ועוד מנה גדולה של צ'יפס נוטף. אלה היו אמורים להצטרף לכמות לא מבוטלת של שומנים שצבר גופי במהלך הטיול וגרמו לכך שכאשר הסתכלתי כלפי מטה בעמידה, כפות רגלי הלכו ונעלמו מתחת לקפלי בטני, וזה מבלי להזכיר איברים נוספים בדרך. במקביל לתאוות הג'אנק פוד שלי שהלכה וגדלה, החל רגש אשמה לפלס את דרכו במעלה עצבי, כאשר לפתע צלצל פעמון הדלת. זה היה מסוג אותם צלצולי פעמון שהחיים אחריהם כבר לא יראו בדיוק אותו הדבר. דומים, אבל לא בדיוק. בדלת עמד טיפוס סהרורי במקצת, לא לגמרי מגולח, שלבש מכנסי ספורט קצרים בצורה מטרידה. לא היה מדובר במתרים סידרתי אלא בשכן מהקומה מעל. בניגוד לביקורים קודמים שלו, הפעם לא ביקש שנשאיל לו את מכונת הכביסה שלנו לכמה דקות או שנשמור לו על החמוס. בפיו היתה הצעה משונה עוד יותר. הוא הציע שאצטרף אליו לריצה. בכל זמן אחר אין לי ספק שהייתי מסרב, אבל הרעיון להיפטר מאשמת הקלוריות על הצ'יפס העתידי באמצעות פעילות גופנית מקדימה, היה הצעה שאי אפשר לסרב לה. "אני חושב שאני בעניין" עניתי מסמיק מעט מעצם המחשבה על דמותי חולפת ברחובות העיר בריצה, "תהיה מוכן עוד רבע שעה" אמר וחזר לביתו.



נרגש מעט, וכזכור סמוק, שלפתי ממגרת הנעליים, את נעלי הספורט הישנות שקניתי בניו-יורק לפני שמונה שנים, ויעודן העיקרי היה כמזכרת. כבגדי ריצה בחרתי בחולצה מהוהה, ומכנסיים קצרים שאני לרוב מבצע איתם את הפעילות הספורטיבית של הורדת הזבל. מהסלון בת הזוג שלי הביטה בי בתימהון מהול במעט רחמים, אימהיים, הייתי אומר אם לא הייתי מכיר אותה טוב מידי. רבע שעה מאוחר יותר, השכן הכה בדלת נמרצות, הוא לא מקיש, והפעמון זה טכנולוגי מידי. פתחתי את הדלת, ומבט מזלזל מעט סרק את הופעתי, חלפתי על פניו והתחלתי לרדת במדרגות. אתר הזינוק לריצה אירח בעבר אירועים גדולים החל מהפגנת הארבע מאות אלף ועד יריד ארבעת המינים, הפעם זינקה משם ריצתנו ההיסטורית.
המסלול המתוכנן היה להגיע לכיכר אתרים, לרדת לכיוון חוף הים ומיד לעלות בחזרה בעלייה הצמודה למלון הילטון.

שמונה דקות נמשכה הריצה הראשונה שלי. בהתחלה זה היה סביר, השכן היה עדין איתי, ושמר על קצב מתחשב, ארבע הדקות הראשונות עברו עלי בניסיון להראות לא סובל במיוחד, ומידי פעם אפילו לשחרר חיוך מאומץ. בארבע הדקות הבאות הנחתי מאחורי את הניסיון לשמור על צלם אנוש. באמצע העלייה מהחוף נשברתי. מתנשם ומזיע נעצרתי. השכן הביט לרגע לאחור, ניסה להסתובב סביבי, עד שאחזור לאיתני. אך משראה שהמצב סופני, הניף ידיו באין אונים והמשיך בריצה. במהירות הוא נעלם בחשכת השדרות, ואילו אני בצעדים כבדים חזרתי אל ביתי לבד, מושפל כמו יען שניסתה לעוף. האישה שאיתי קיבלה אותי באהבה ובהמבורגר, טבעות הבצל והצ'יפס סייעו להשיב את נפשי, לעולם לא עוד הבטחתי לעצמי.

ובפרק הבא של "מהירות האור": "נקמת הגוף" כיצד מחלה מסתורית מחזירה אותי למסלול הריצה.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות