שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

היום בו ארצה לצאת לרוץ

מאת:אור


אני מחכה ליום שבו אני ארצה לצאת לרוץ. היום שבו אתעורר מצלצול השעון המעורר בחמש וחצי, אחייך לעצמי בציפייה לקראת הריצה המחכה לי, אזנק מהמיטה, אדליק את האש מתחת לקומקום האספרסו, ובינתיים אתלבש, אבקר בשירותים, ואז אשתה את הקפה ואוכל ברנפלקס תוך שאני מזמזם שיר שמח, עוד ביקור בשירותים, אשק לאהובתי, ואצא בנחישות לרחובות תל אביב המנומנמים בשעה זאת בוקר.
שנתיים וחצי אני מחכה ליום הזה והוא טרם הגיע.

זה מתחיל עוד בערב שלפני, אני יודע שלמחרת אני אמור לקום לאימון, וכבר בשעת ערב מוקדמת אני מזכיר בקול רם שאני אמור לקום מחר לאימון, בטון המתנצל בפני האהובה כי שעות הערב יתקצרו להן. בו זמנית אני מכניס למכשיר הדי.וי.די. סרט באורך של שלוש שעות. אהובתי מזכירה כי ביקשתי ללכת לישון מוקדם, ואני מביט בה במבט נעלב, על שאינה רואה בי אדם שמסוגל לקחת אחריות על לוח הזמנים שקבע בעצמו. באחת עשרה וחצי היא משכנעת אותי ללכת למיטה, ואני נגרר באי רצון, לא לפני שבדקתי אם לא הוחלט על ביטול האימון בשל החום כבד או שאולי חל יום חג שומרוני שלא ידעתי אודותיו.

אחרי שכיוונתי את השעון המעורר לשעה מעוררת האימה חמש ועשרים, דבר המותיר לי פחות משש שעות שינה, אני מגלה להפתעתי שאיני עייף כלל. מרץ מפכה בכל אברי גופי, ודחף עז לשקוע בקריאה של ספר שקראתי לפחות חמש פעמים קודם לכן. בקריאה השישית הספר מתגלה כמעניין אף יותר מבחמש הפעמים הקודמות, ובתוספת עוד כמה ביקורים בשירותים ובמטבח, השעה כבר שתיים ועשרים.
בתחושת אסון ממשמש ובא נוכח זמן השינה הקצר שנותר לי, אני נרדם, ומקיץ כעבור עשרים דקות, מתבונן בשעון המעורר, וכך במחזוריות שהולכת ומתקצרת. בין לבין, באותן דקות בודדות בהן אני אמור לישון, מופיעים בחלומותי המאמנים שילון וגוון במבט מהגב, הולכים ומתרחקים ממני, כשעל חולצת הריצה שלהם כתוב "דווקא רצינו לראות אותך רץ הבוקר".

בשעה חמש ותשע עשרה דקות בסיומו של עוד מחזור שינה קצר במיוחד, אני פוקח את עיני, רואה את הספרות בשעון מתחלפות לחמש ועשרים, ושומע את הצפצוף. התגובה הראשונה שלי היא שסופסוף קרה הדבר שממנו חששתי כל הלילה, ועכשיו אחרי שהשעון כבר צלצל אוכל להתחיל לישון בצורה רגועה בידיעה שהוא לא עומד לקטוע את שנתי. כעבור דקה אני מבין את הפגם הלוגי והספורטיבי המצוי בתוכנית זאת, ואז אני מכריז בקול רם ש"היום אני לא הולך לאימון", אהובתי מתוך שנתה מציעה לי ללכת בכל זאת, ומזכירה שלרוב אני שמח בדיעבד שהלכתי. אני לא מתווכח איתה, כלומר רק קצת, ואז שולה את עצמי מהמיטה ונוחת על הרצפה, כמו לובסטר, שבכוחותיו האחרונים הצליח לשלוף את עצמו מסיר המים הרותחים. בעיניים עצומות אני עושה דרכי אל המטבח להדליק את הגז מתחת לקומקום האספרסו שמולא עוד בערב הקודם, בדרך אני מתנגש בחתול ומצרף גם אותו לרשימת האשמים בגורלי האכזר. אני מבקר במחשב הביתי לוודא מעל לכל ספק סביר ובלתי סביר כי האימון מתקיים הבוקר, ואז גולש לקריאת ידיעות על התקדמות פרויקט הגרעין האיראני, שבאופן עקרוני יש לו פוטנציאל להביא לביטול אימון אחד ואולי אף יותר, ומשם ממשיך לנושאים מעט פחות רלבנטיים כמו תקנות הפחתת המזהמים החדשות לרכב דו גלגלי במלזיה. בשלב מסויים אני תוהה ביני לביני מדוע קמתי בשעה כל כך מוקדמת כדי לקרוא ידיעות מסדר שלישי באינטרנט, ואז נזכר כי בעצם עלי להיות באימון. מבט מבוהל בשעון, מבין שאת הביקור בשירותים אדחה לאחרי האימון, או שאנצל כהפוגה במהלכו. הקפה נשאר בקומקום. אני אוסף את חפצי, מפטיר שלום לחלל האוויר ויוצא מהבית. נזכר ששכחתי לקחת מגבת, פותח את הדלת, רץ לשירותים אוסף את המגבת. טורק את הדלת, מגלה שהחתול יצא איתי לאימון, אבל שכח לקחת את נעלי הריצה שלו. פותח את דלת הבית מחפש את נעלי הריצה של החתול, נזכר שהוא לא רץ, הולך למקרר, מפתה אותו בפטה, החתול נכנס, אני יוצא, ואני במכונית.
כמו תמיד אני מצליח בתזמון מושלם להיתקע מאחורי מכונית איסוף הזבל, אני מקלל. בשעון כבר שש ועשרים, אני מנסה לשכנע את עצמי שאדיף לוותר על האימון ולהמיר את האיחור לאימון בהקדמה לעבודה. המכונית נוהגת את עצמה ואותי לאצטדיון, אחרי כמה שכיבות שמיכה, אני אפילו מתחיל לרוץ. הגוף כבד, הרגליים כושלות, רק השמש כבר חזקה, אני מזיע עוד לפני שהתחלתי לזוז.
חמישים וחמש דקות מאוחר יותר, האימון הסתיים ומצב הרוח שלי זרח, מלאות נעימה בגוף, סיפוק של מי שעשה משהו עם עצמו במקום לישון.

באותם רגעים ברור לי שטוב לי לקום בבוקר ולצאת לרוץ, שזה משמח ומספק, ובאותה מידה של בהירות, אני יודע שבעוד יומיים או שלושה כששוב אקום בחמש ועשרים כדי לצאת לריצה דבר מהידיעה הזאת לא ישאר. ואולי ההנאה האמיתית היא בשינוי, במעבר מדכדוך ואופק קודר לאופטימיות ותיקווה בחמישים וחמש דקות. הידיעה שמעבר כזה הוא אפשרי, מעמידה בספק את שאר הרגעים חסרי התקווה במהלך היום.

היום שבו ארצה לצאת לרוץ בבוקר, הוא היום שהשינוי הזה לא יתחולל בו, אני לא בטוח שאני רוצה לוותר עליו.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:speed.of.or@gmail.com , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות