שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

החיים שאחרי – פרק 51

מאת:אור


שלוש שעות, חמישים ושתיים דקות ועשרים שניות אחרי הזינוק, אני הולך לאט בשדרות פוש. קו הסיום מאחורי, המדליה על הצוואר. אני לוגם מבקבוק מים שקיבלתי מרץ אחר שעל חולצתו היה כתוב "מרוץ גלעד בשדות רעננה", חושי החדים אומרים לי שיתכן וגם הוא רץ מישראל. על ההתרגשות שציפיתי לה מעצם סיום המרתון ומהתוצאה, מתגברת ההתרגשות מכך שלמרות שתי התכווצויות השרירים לקראת הסוף הגעתי עד לקו הסיום. חבר טוב שלי נוהג לאמר שהגאונות שלו באה לידי ביטוי באופן שבו הוא מצליח להיחלץ מצרות שבטיפשותו הכניס את עצמו אליהן. ההצלחה בהתמודדות דווקא עם המצבים אליהם לא התאמנתי נחוות באותו רגע כמשמעותית יותר מההצלחה בהתמודדות עם המרתון שאליו התאמנתי רבות.

אני אוסף את תיק החירום, למכנסיים שבתוכו כנראה כבר לא אזדקק, בחום של שלושים מעלות החשש מהיפוטרמיה לא גבוה. ברגע שהתיק בידי בוקע ממנו צלצול של הטלפון הנייד, זה הבנקאי, הוא מתרגש ומברך, ואני נדבק בהתפעלות שלו, ומוצא את עצמי מדבר על המרתון הבא שבטח נעשה ביחד. אחריו אני מתקשר למאמן שילון, לדווח שעמדתי במשימה, שלא אכזבתי. המאמן נשמע מרוצה, ומההערכה שלו אני מתחיל להיזכר כמה הדרך היתה ארוכה, ועד כמה לא האמנתי והוא כל הזמן האמין, או לפחות כך גרם לי להרגיש. השיחה הבאה היא לשכן, שהנקישה העוצמתית שלו בדלת ביתי לפני כמעט שנה וחצי, העירה אותי מתרדמתי הגופנית. ואז אני סוף סוף מחייג לאהובתי, שנמצאת היכן שהוא בין אלפי האנשים סביבי. אחרי שלאורך המסלול מצאתי את עצמי עובר לידה במרחק נגיעה, פתאום דווקא עכשיו מפרידים בינינו גדרות. ובקצה השדרה, נוכח שער הניצחון אנחנו מתאחדים.

אנחנו צועדים מעט ומתחילים לרדת למטרו. רצים מנוסים הכינו אותי לכך שאחרי הריצה לא אוכל ללכת, ושאם אוכל ללכת זה יהיה בכאבים עצומים ועל ירידה במדרגות אין בכלל מה לדבר. בינתיים אני יורד במדרגות, לאט אבל יורד. אנחנו נוסעים הביתה. מחגורת הריצה נשלף כרטיס המטרו שלמרבה השמחה לא השתמשתי בו, אותו כרטיס שהיה תעודת הביטוח שלי לרגע בו אשבר במהלך הריצה, וארצה לחזור. נוכח מצבו הספוגי של הכרטיס אני רושם לעצמי תזכורת לפעם הבאה לעטוף אותו בניילון. אני מתקלח ונרדם. כשאני מתעורר לפנות ערב, להפתעתי השרירים לא מאוד תפוסים וכואבים, למעשה אני יכול לעשות את כל אותם הדברים אבל לאט.
רק שפשפת במפשעה שלי קצת מטרידה, ולכן את הדרך לביסטרו ברובע השלישי אלך בפיסוק רחב.
האוכל במסעדה מאכזב, בכל יום אחר הייתי בוודאי מתעצבן, באותו הערב אני מסופק. אני זוכר מעט שעות כאלה בשנים האחרונות בהן הרגשתי רגיעה כזאת, שעשיתי את המוטל עלי ועכשיו אפשר לנוח.

בימים הבאים אנחנו מטיילים בפאריז, פחות מבדרך כלל, אבל יותר משצפיתי. בטלפון המאמן מאיץ בי לאכול בלי הגבלה. ביני לביני, אני תוהה אם בתוך שבוע של זלילה בפאריז אחזור למצבי הגופני מלפני שנה וחצי ואצטרך להתחיל הכל מהתחלה.

יומיים אחרי סיום הריצה, אני מרגיש שהגרון כואב, למחרת אני מתעורר עם שפעת. לפני המרתון בלעתי מידי יום טבליות ויטמינים, כחלק ממעטפת ההגנה שפרשתי סביב גופי על מנת למנוע מחלה פתאומית. אחריו, הדריכות ירדה, כאילו הגוף סיים את התפקיד שנועד למלא בחיי, ועכשיו אין סיבה להמשיך ולהגן עליו. והנה לא חלפו יומיים מאז שהפסקתי ליטול את הויטמינים והעדרם כבר נתן את אותותיו. במצב הרוח הרגוע שלי בימים אלה, מעבר לחוייה המתסכלת של להיות חולה דווקא בפאריז, אני רואה גם את הלקח הסמלי, שמזכיר לי כי המרתון אמנם מאחורי אבל חיי נמשכים, וגופי ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מהם.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות