שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

האם הטובים מנצחים?

"נהוג לאמר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, לפי ההיסטוריה הזאת הסיפור הוא על התגברות על חולשות הגוף והיצר, להיות רץ טוב יותר, קל יותר ובריא יותר"


"נהוג לאמר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, לפי ההיסטוריה הזאת הסיפור הוא על התגברות על חולשות הגוף והיצר, להיות רץ טוב יותר, קל יותר ובריא יותר"

מאת:אור

 

 

איור גגו עשת 

יום שישי, שש וחמישים לפנות בוקר, גבעה בבן שמן, שביל צר בעלייה, מחטי אורן, סלעים ואדמה מאובקת, המאמן גוון מדלג בראש ומאחוריו טור של רצים מתפרש ואני בתוכו. אני מתאמץ, מנסה להניף את הרגליים משרירי הירך ובצעדים קטנים ולא כל כך כואב לי, ואני חושב על הכניעה. אני לא חושב לעצור, ברור לי שאגמור את העלייה ובניגוד לעבר אני אפילו די בטוח שבדרך זו או אחרת אסיים את האימון כולו מבלי שיחידת חילוץ תצטרך לצאת בעקבותי.

 הכניעה שאני חושב עליה היא לא הכניעה לכאב בשרירים ולא לעייפות של שעת היקיצה המוקדמת אלא דווקא לציווי להמשיך לרוץ למרות כל אלה.
הכניסה לעולם הריצה היתה רוויה במאבקים עבורי, לאורך השנים האחרונות אני מרגיש שאני נלחם בלי הפסקה מול הדחף להפסיק לרוץ, להמשיך לישון כשהשעון מצלצל מוקדם בבוקר, ולאחרונה הצטרפה אליהם המלחמה בדחף לאכול מה שמתחשק בלי להתחשב בכמות הקלוריות והחלבונים שהוא מכיל. מלחמה פנימית המנוהלת תחת פיקודם של גנרלים חיצוניים בדמות המאמנים והדיאטנית. בתקופה האחרונה עם הירידה במשקל והשיפור בזמני הריצה נדמה כי המלחמה הגיעה להכרעה ולו זמנית, הצד של הריצה וההרזיה ניצח את הצד שרצה להמשיך לישון ולאכול.

נהוג לאמר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, לפי ההיסטוריה הזאת הסיפור הוא על התגברות על חולשות הגוף והיצר, להיות רץ טוב יותר, קל יותר ובריא יותר. במבט זה על ההיסטוריה ברור שהרץ עדיף על ההולך, שהרזה עדיף על השמן. אחת הבעיות בכך שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים היא שמתהווה חלוקה שהיא לא בהכרח אמיתית, חלוקה שמשקפת את מערכת הערכים של המנצחים. לעצור בעלייה כי השרירים כואבים זה רע, להמשיך לרוץ בעלייה למרות הכאבים זה טוב, לאכול מה שטעים לי וכמה שבא לי זה רע, לאכול מה שמזין לגוף ובמידה זה טוב. חלוקה זאת מתבטאת גם במושג היופי, שמן זה מכוער, רזה זה יפה, רגליים שדופות שכל שריר בהן מובחן הן יפות, רגליים עגלגלות הן מכוערות.

קל לשכוח שהערכים האלה היו יחסיים בראשיתם, ששמן יכול להיות גם בריא ומסופק, שרגליים ללא שרירים בולטים יכולות להעיד גם על סוג של איזון והשלמה עם הגוף כפי שהוא, והתגברות על הצורך המזוכיסטי לייסר אותו בעליות בן שמן. אחרי שהצלחתי לרוץ מרתון בפחות משלוש וחצי שעות ובהיותי קרוב מאוד למטרה שלי מבחינת משקל אני מוצא שלאחרונה תוקפת אותי יותר ויותר השאלה האם הטובים הם אלו שנצחו, או שזוהי אשלייה שנובעת מכך שמה שבאמת קרה הוא שנכנעתי לראיית העולם של המנצחים.

נדמה שהבעייה שלי נובעת מעצם הגדרת השאלה. קל לי יותר לראות את הדגש שאני שם בשנים האחרונות על הכושר והמשקל כמאבק בין מי שהייתי לאותם כוחות חיצוניים בדמות המאמן והדיאטנית. בפועל נדמה שהשינוי, כמו שאומרת המיליארדית, התחיל בתוכי. יותר משהיתה כאן כניעה, היתה התמסרות לרעיונות חדשים, בניסיון להכיר אזורים בי שלא היו מפותחים, אזורים של קשר עם הגוף. התמסרות שתאפשר לחוות את הגוף באופן אחר.

 

 


איור גגו עשת


הפסיכואנליטיקאי עמנואל גנט כתב בשלהי שנות השמונים מאמר שבו הגדיר את היחסים בין כניעה להתמסרות. בכניעה אנחנו מודעים לבחירה שלנו להיכנע בפני מה שנתפס ככח חיצוני, בהתמסרות מתבטאת היכולת שלנו להיענות לצורך פנימי שלנו לעשות שינוי. בעוד שהכניעה מסתדרת היטב עם ראיית עולם דיכוטומית, ההתמסרות דורשת מאיתנו להשלים עם המורכבות שבתוכנו. הכניעה היא בחירה להשפיל ראש בפני מי שחזק ממך, ההתמסרות היא השלמה עם מי שאתה ברגע נתון.

יש משהו פרדוקסלי בהרגשה שמתעוררת בי כשאומרים לי שרזיתי. אני לא מתכוון להכחיש שיש בכך עונג לשמוע שאנשים רואים את השינוי ואת תוצאות המאמץ, אבל אחרי העונג לעיתים קרובות יש גם עצבות קלה. אני לא מתכוון לעצבות על כך שאותו אדם אומר לי שפעם הייתי שמן בעיניו אלא לכך שאותו אדם אומר לי משהו על כך שלא קיבלתי את עצמי כפי שהייתי ובחרתי לשנות את עצמי. באותם רגעים אני הופך מודע לשנאה העצמית שלי, ומבקר את עצמי על העדר הקבלה העצמית. בפועל נדמה שמה שבאמת קשה לי להשלים איתו הוא קיומו של הצורך העמוק יותר, הצורך לעשות שינוי, צורך שכנראה היה שם עוד לפני שהשתעבדתי לתוכניות האימונים והתזונה, צורך שעשה את השעבוד הזה לאפשרי.

קל יותר להניח שהבלתי מוכר נמצא בחוץ, אצל השכן ואצל המאמן, אצל הדיאטנית ובמסוכמות החברתיות. יש משהו מטריד במחשבה שבלתי מוכר נמצא בתוכנו, שאיננו נכנעים בפני האנשים שבחוץ אלא מתמסרים לחלקים בתוכנו. ספורט והרזייה מוצגים לרוב כמימוש של יכולת השליטה העצמית שלנו בדחפים הפנימיים, בפועל אני מרגיש שרק התמסרות יכולה לגרום להם להתממש. מהנחה זאת נראה שניתן לגזור ניבוי לגבי העתיד, ליתר דיוק ניתן לגזור כי לא ניתן לנבא את העתיד.

יתכן שביום מהימים אהיה שוב שמן יותר, שארוץ פחות אם בכלל, ובכל זאת מה שישאר בי מהשנים האחרונות הוא הידיעה החשובה אך הפנימית שיכולתי להתמסר לרוחות השינוי שנשבו בי, ואחר כך שינו כיוון.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות