שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

האלים משתוללים – פרק 46

מאת:אור


"ואז אחרי שעה ומשהו של ריצה אתה תהיה ממש חם ותעשה את התוצאה הכי טובה שעשית עד היום בעשרה קילומטר" אמר המאמן. עברנו יחד דרך ארוכה, הרבה פעמים מצאתי את עצמי מרים גבה, מגחך או סתם מדמיין את היום בו אגיע לאימון ופסיכיאטר בחלוק לבן יסביר שהוא נאלץ להחזיר את המאמן לאשפוז, כי הוא שוב הסתובב בעולם ושכנע אנשים שהם מסוגלים לעשות דברים בלתי אפשריים. בזמן האחרון שמתי לב שאני פחות ופחות מטיל ספק כשהמאמן מכריז על התוצאה שהוא מצפה שאעשה במרוץ הקרוב. השלמתי עם התופעה המוזרה שהגוף אולי שלי, אבל המאמן הוא זה שיודע למה הוא באמת מסוגל.

בכל זאת בשבוע שעבר מצאתי את עצמי שוב מפקפק. מרוץ רעננה לעשרה קילומטרים נועד להיות האחרון בו אשתתף לפני המרתון. ציפיתי למרוץ מכיוון שעבר זמן רב יחסית מאז הפעם האחרונה בו השתתפתי במרוץ למרחק כזה, וקיוויתי שהמרוץ הקרוב יוכל להמחיש לי עד כמה השתפרתי. והנה מופיע המאמן ומרחיק ממני את זרי הדפנה. "אני ארוץ בשבת ריצה ארוכה, אבל לא לפני המרוץ" ניסיתי לפייס את אל הספורט, אבל הוא, כדרך האלים, התעקש לשלוט בגורלי, "זה יהיה לך חימום מצויין, נרוץ ביחד כל הקבוצה, ואחרי הריצה תמשיך עוד חצי שעה, ככה שלפחות תשלים שעתיים וחצי".


עד לא מזמן היה כל רעיון החימום זר לי. לפני כל מרוץ הייתי עסוק בניסיון לאגור כמה שיותר כוחות, לא לעשות שום תנועה מאומצת שתגרע ממאגר כוחותי הדלים ותגרום לכך שכמה צעדים לפני הסוף פשוט אעצר במקום, כמו ארנב שבחר בסוללות הלא נכונות. כשהייתי מגיע לאזור הריצה ורואה את כל אלה שהתחילו לרוץ חצי שעה לפני הזינוק, הם נראו לי כמי שמשהו ביכולתם לדחות סיפוקים פגום, שהיצר שולט בהם במקום השכל הישר. מאז למדתי להתחמם לפני הריצה, אבל מעט, להתחמם כי ככה כולם עושים, אבל לא יותר מידי כי אחרי הכל, כולם זה כולם ואני זה אני.

ביום שישי בבוקר, קמתי והתכוננתי להגיע למקום המפגש הקבוצתי בשעה שמונה, כשעתיים לפני המרוץ. אך משהו מוזר קרה לזמן, הכל סביבי נע מהר מהצפוי, או שמא זה אני שנהייתי איטי, ורק בשמונה עשרים וחמש הגעתי לאתר ההתכנסות, ולשמחתי ראיתי שהקבוצה טרם עזבה. "לפעמים החיים מחייכים אלי" אמרתי בשאננות למאמן "החיים אולי כן אבל אני לא" מיהר המאמן להפגיש אותי עם קרקע המציאות. ניגשתי לקחת את מספר הרץ והצ'יפ וכאשר הסתובבתי לאחור הקבוצה כבר נעלמה. הרגשתי נטוש, כעסתי על המאמן שנטש אותי, ובו זמנית, כמו אדם מאמין, הבנתי שהאלים אינם מקשים את חיי סתם, שיש כוונה נסתרת מאחורי מעשיהם. את נחת זרועו של הגורל הפכתי לאתגר "הם לא השאירו אותך מאחור, הם אפשרו לך לגלות שיש לך את הכח לעשות את הריצה הזאת גם לבד". כמי שמונע לא מעט על ידי אשמה ובושה, סוג כזה של רציונליזציה זה בדיוק מה שהייתי צריך. כך מצאתי עצמי רץ לבד בשדות רעננה במשך שעה ועשרה, בין גבעות טרשים, שדות ירוקים וכלבים נובחים. הגעתי לנקודת הזינוק מזיע, עם חגורת מים חצי ריקה שלא הספקתי להחזיר לאוטו, וללא הקבוצה שלי. נעמדתי עם אחרוני הרצים, עם תחושת חידלון במקום הביטחון שציפיתי לחוש לקראת מרוץ עשרה קילומטר בשלב זה של אימוני. אחרי עשר דקות ריצה הרגשתי שאני מתחיל להירגע, אחרי עשרים דקות כבר התחלתי לחייך, ארבעים ושש דקות ושלוש עשרה שניות אחר כך חציתי מתנשף את קו הסיום, בתוצאה הטובה ביותר שעשיתי בעשרה קילומטרים. נינוח ומסופק התחלתי לצעוד לכיוון המכונית, אבל משהו התחיל להציק לי, מין קול קטן, כמו רעש מכיוון המנוע שאתה מגביר את הרדיו כדי שתוכל להיטיב להתעלם ממנו. אבל הקול הלך וגבר "מה עם חצי השעה החסרה?" הוא שאל, והמשיך "זה לא יהיה שלם בלעדיה". באותו רגע, כמו סימן משמיים הופיע חבר לקבוצה ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו לריצה של חצי שעה שחסרה גם לו על מנת להשלים את האימון היומי. מייד הבנתי שזה לא מיקרי, האלים שוב מנסים אותי, לעיתים הם מתגלמים בגופו של אדם אחר כדי לבחון עד כמה אמונתנו חזקה "תפסתי אותך, המאמן" מלמלתי לעצמי מרוצה שעליתי על המבחן, ויצאתי שוב לרוץ. חצי שעה אחר כך, כשרגלי נושאות אותי אך בקושי, השלמתי סוףסוף את האימון היומי. ליתר דיוק זה היה אחרי עשרים ושבע וחצי דקות. שתיים וחצי דקות, זה המקסימום שאני מרשה לעצמי לגנוב מהאלים בימים אלה.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות