שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

בחולות – פרק 29

מאת:אור


בשבועות האחרונים אני מתיידד עם החול. מאז שעמיתי לריצה, העיתונאי, התחיל להתלונן על כאבי ברכיים העתקנו את ריצותינו המשותפות אל חוף הים. היחסים עם החול הם יחסים מורכבים, המצע הרך טוב לברכיים, אך גם עושה את הריצה קשה יותר, וזאת מבלי להזכיר את השפעתו השלילית על ניקיון הבית, שכן, כל ניסיון להיפטר מהחול מחוץ לבית נידון לכישלון. נדמה שאם יש דבר שגרגרי החול אוהבים יותר מלרבוץ על שפת הים, זה להשתרע על מרצפות דירתנו. בזכותו של העיתונאי התחלתי גם להתרגל אל מצב הרוח ההפכפך של החול, מוצק אחרי ימי גשם, וטובעני בימים שמשיים.

ביום שישי האחרון מצאתי את עצמי אסיר תודה לברכיו החולניות של העיתונאי. בשעת בוקר מוקדמת התייצבתי לריצה קבוצתית שארגן המאמן שילון. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לריצה הקבוצתית, אך אחרי מירוץ איל ותחושת ההשג שלי, זו היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שכבר לא אוכל להתחמק.


התכנסנו על כביש צדדי במושב רישפון. חברי הקבוצה נאספו מסביב למאמן שילון, כשלפתע הוא הצביע עלי ושאל "איפה השתייה שלך?", מיד הסתכלתי סביבי לחפש חוטאים נוספים שהגיעו נטולי נוזלים, אך גיליתי שאני רשע יחיד בין צדיקים. היו שם צדיקי מים בדרגות שונות, החל במסורתיים שרצו עם בקבוק בידם, ועד ליראים האדוקים ביותר, שעל גופם עטו חגורה עמוסת בקבוקונים במראה המחבל המתאבד בדרכו האחרונה. מיד שלפתי את "שתיתי משקה איזוטוני באוטו" שהוא המקבילה של עולם הריצה ל"תרמתי במשרד", אך המאמן לא נראה מתרשם. נופפתי בג'ל שלקחתי איתי בניסיון לפייס אותו, והוא הניח לי לבינתיים.

התחלנו לרוץ, הכבישים של רשפון התחלפו מהר מאוד בחולות רכים של שמורת טבע קרובה, שהלכו ונעשו רכים יותר ויותר. סביבי שמעתי אנשים מקללים את החול, אני נמנעתי מכך, ניסיתי לשמור עם החול על יחסים טובים. החולות לא התרשמו והפכו תלולים, רצף של עליות וירידות חוליות, "לתקוף את העלייה" קרא המאמן, ואני תקפתי, מקווה שהיא לא תתקוף בחזרה. בסיומה של אחת העליות החדות סימן המאמן לכולם לעצור, עצרנו סביבו בקצה מצוק ממנו נשקף נוף יפיפה ששמור בדרך כלל לעשירי ארסוף הסמוכה. מכונסים סביבו החל המאמן לשאת דברים, זה היה מעמד מרגש, כשהאופק מאחוריו נראה המאמן כמו נפוליאון לא נמוך. הופתעתי מעט כשהמאמן ניצל את המעמד לדבר על המשך הריצה ולא על מנת לפרוש את תכניותיו לכיבוש נתניה הסמוכה. המשכנו, אחרי כעשר דקות המאמן הורה על עצירה נוספת ובה הכריז ששעת הג'ל הגיעה. עוד ועוד חול, עוד עליה ועוד עליה, בנעליים היחס בין כמות כפות הרגליים לכמות החול, נטה כבר יותר לטובת האחרון. אחרי כשעה יצאנו משמורת הטבע, ופנינו לעבר כביש החוף, עברנו על גשר להולכי רגל, ונעמדנו בצידו השני. שוב עצירה, והפעם המאמן מכריז-מכאן כל אחד לעצמו בקצב שלו. אני מסתכל סביבי ומנסה לנחש מי בקצב שלי. אני מתחיל לרוץ ונצמד לזוג רצים, בחור ובחורה. הם רצים מהר, אני מרגיש את זה, אבל אני מנסה להיצמד. פתאום היא מסתובבת אלי ושואלת "כמה עשית במרוץ אייל?", "שעה ושש עשרה דקות" אני ממלמל בקושי, "אז זה לא הקצב שלך" היא מודיעה לי. אני מנסה להתנגד ולטעון שהכל בסדר, אך היא בשלה. "אתה צריך למצוא את הקצב שלך, אתה לא יכול להיצמד סתם לרצים יותר מהירים ממך". אני עונה שאני עדיין מחפש את הקצב שלי, אבל היא כבר הפנתה אלי את גבה. אני מחליט להמשיך בקצב שלהם, רוצה להוכיח לה שהקצב הוא של כולם, אבל הרגליים שלי כאילו קיבלו את טיעוניה, מסרבות להתמיד. אט אט נפתח בינינו פער והם נעלמים בהמשך הדרך. אני ממשיך לרוץ, נזוף, ומסיים כעבור כמה דקות, בדרך אני עוקף תושבת רשפון שיצאה לריצה קצרה לבדה, אני דווקא עוקף אותה שתדע שהיא לא בקצב שלי, ואם היא לא בקצב שלי אז היא בטח ובטח גם לא בקצב של כולם.

בסוף הריצה אני פוגש במאמן "התאמצתי היום" אני מכריז באוזניו מקווה להכרה בפועלי, "כולם התאמצו" הוא משיב.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות