איש אחד הלך ברחוב פתאום נדבק לו פינגווין לראש. אחוז בהלה הוא רץ לוטרינר. רופא פתח את הדלת ושאל: מה קרה? אני לא יודע ענה הפינגוון. הלכתי ברחוב פתאום נדבק לי איש לישבן – וזה בדיוק מה שקרה לי בפאריס. הלכתי ברחוב פתאום נדבק לי חצי מרתון לישבן. אז נרשמנו ברגע האחרון ולא הצטערתי כלל.
פסל אנושי של מגדל אייפל | צילום: אברום בורג
קצת מאבקי מנהלות עם האחראים שלא מכירים באישור רפואי בשפה לא מוכרת. והנה אנחנו בבוקר המרוץ. הודעת מסרון פותחת את הבוקר. ״בוקר טוב. תתעורר. 21,097 מטר. 1,500 מתנדבים. 39,999 רצים ואתה…״. ואכן בתחנת אוסטרליץ רבבות רצים. ארגון קצת מוזר של שמירת החפצים על פי שתי הספרות האחרונות של מספר החזה. לך תבין.
הדבוקות מחולקות על פי זמנים צפויים. גשם כבד כל הבוקר ושמש חמימה בזינוק. המקצים מוזנקים מאוחר (צרפת. יום ראשון. זה ברור) אבל בדיוק בזמן. והריצה נפתחת מהמטרים הראשונים. הרחובות של פאריס יפים כתמיד. תזמורות אמיתיות עם כלי נגינה, מנצח ומדים מגוהצים מנמרות את המסלול. המסלול לא לגמרי שטוח אבל מהנה ומתגמל. העידוד יוצא מן הכלל ובסיום מדליה מהדרת. תיק מפנק. מים בננות וצ׳ופרים.
כל מה שהיה בשליטת המארגנים – מושלם. הרוח לעומת זאת יצאה משליטה. משבים ירים לאורך כל המסלול וכל השבעה האחרונים נגד ריח פנים של 45-50 קמ"ש. מאתגר ומצריך הרבה סבלנות וניסיון כדי לפרק את הרוח ולעבור דרכה אל הסיום והבגט הנפלא. לא רע בשביל מרוץ לא מתוכנן שסתם נדבק לי לרגליים. או כמו שאומר יהודה החבר שלי המתנחל שגר על גבעה לא לו: "אני שמח בחלקי". כן ירבו.
