שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אברום בורג אדם בתוך עצמו הוא רץ

אברהם בורג: להיות פצוע

הדבר שמפיל את רוחם של רצים ומתאמנים הוא פציעה שמתרחשת בזמן הכי לא מתאים. אף אחד לא חסין מפציעות גם אברהם בורג למוד הריצות ובעל הניסיון. עכשיו הוא עושה הכול כדי לחזור לרוץ, פיזיותרפיה, פילטיס ולרכב על אופניים ויתאר את התהליך בבלוג חדש בשוונג


הדבר שמפיל את רוחם של רצים ומתאמנים הוא פציעה שמתרחשת
בזמן הכי לא מתאים. אף אחד לא חסין מפציעות גם אברהם בורג למוד הריצות ובעל
הניסיון. עכשיו הוא עושה הכול כדי לחזור לרוץ, פיזיותרפיה, פילטיס ולרכב
על אופניים ויתאר את התהליך בבלוג חדש בשוונג

מאת:אברהם בורג


לרוץ זאת גאווה. הקול הפנימי אומר לך שוב ושוב, אתה כל יכול. רצת עשרה והחצי מרתון כבר נראה באופק. השלמת חצי מרתון וכבר למחרת אתה על המסלול. חודשים של אימוני המרתון הופכים להיות מסר לסביבה כולה; אין משימה שהיא קשה מדי, אין יעד שהוא רחוק מדי. השעון המסוים על היד, תיק הריצה שתמיד זמין. האוכל והשתייה. ועוד לא אמרנו מילה על מלתחת הטווסים הצבעונית. כל סדר היום האישי והמשפחתי סב סביב הציר האחד והיחיד – הריצה. והרץ הגאה בטוח, כדרכם של הגאים מאז ומעולם, כי הוא יכול לרוץ כך לעולם, לנצח. אוי ההיבריס, היוהרה האיומה הזו.

כי יום אחד תזנק החיה הטורפת, הפציעה, הממתינה אי שם, והגאווה תהפוך ברגע לעליבות, שהיא עצומת מימדים לא פחות. בגידתו השפלה של הגוף, הפחדים, התירוצים וההסברים. עולם מלא שבמרכזו ריק אחד גדול וסוחף. אני לא רץ. אולי כבר לא ארוץ יותר אף פעם.

ב- 25 לאוקטובר 2009 יצאתי לריצה האחרונה שלי. מרוץ הלילה של נייקי. הכול היה נכון. חוץ ממשהו עמוק שהסתתר בפנים וארב לי. רצתי מהר והגברתי. רק כאב קטן אכל לי לאט-לאט את ראש הגבעה של הירך, את כל ארבעת הראשים אחד אחרי השני. סיימתי עם רגל מרופטת, וקצת איטי ממה שבאמת תכננתי. האשמתי את כל העולם. את המסלול עם העמוד האידיוטי על הגשרון בפארק, את כל הרצים החובבנים שנכנסים ויוצאים מהמסלול. נחתי שבועיים וחזרתי לרוץ. לא הכול היה מסודר אז רימיתי את הכאב עם תנועת רגל עקומה ומסובבת והמשכתי לרוץ. כל יכול כמו פעם. אומר לעצמי, רצי מרתון יודעים להתגבר על כל כאב. עד שבת אחת בבקר, יפה כמו שרק הסתיו יכול להיות יפה בהרי יהודה. המסלול לפני היה מבטיח. 25 ק"מ נינוחים בהרים ובגבעות שסביב הבית. אחרי שבע מאות מטר הכול נעצר. אפס כוח ברגלים, תופת. מאז עברתי שני ניתוחים, הוספתי קילוגרמים למשקל, שקעתי לתוך מרה שחורה של עליבות. כזו שעומקה גדול כמו גובהה של הגאווה של פעם. והסוף עוד לא נראה לעין.

אני רוכב על אופניים, מכור לפיזיותרפיה, בולע משככי כאבים, עושה פילאטיס, משקיע בחימום ובמתיחות ובשבת האחרונה רצתי שעה שלימה. לאט-לאט. הכול לפי הספר, אבל אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שהפרקים האלה עוד לא נכתבו. משהו חסר לי; האומץ פינה את מקומו ליראה, לחששות. כל צעד הוא שיקול דעת, כל שמץ של אי נוחות הופך לתזכורת חדה לאזמל המנתחים. הכאב הפך להיות בן לוויה קבוע. מאיפה הבכיינות הזאת לעזאזל? איך יוצאים מזה? מה הפסדתי שלא יהיה לי עוד לעולם ומה יש בי ששום תהום לא תמחק? על אלה בטורים הבאים. טוריו של מי שלומד כל יום איך אפשר לרוץ בלי גאווה. בצניעות. כי גם קצת זה המון.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות