שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אברום בורג אדם בתוך עצמו הוא רץ

אברהם בורג: להיות הפליימייקר

"ריצות ארוכות זה בעיקר אתגר של סבלנות. ופציעות ארוכות הן נדבך נוסף; צריך סבלנות לסבלנות." תמיד שנראה שהפציעה מחלימה עושים מספר צעדים שמוכיחים לנו שצריך לחכות עוד זמן כדי להחלים


"ריצות ארוכות זה בעיקר אתגר של סבלנות. ופציעות ארוכות הן נדבך נוסף; צריך סבלנות לסבלנות." תמיד שנראה שהפציעה מחלימה עושים מספר צעדים שמוכיחים לנו שצריך לחכות עוד זמן כדי להחלים

מאת:אברהם בורג


זהו. המציאות חדרה את העצמות העבות של הגולגולת, התודעה נקלטה – אני פצוע. מנוטרל. בטטה. גם לי זה יכול לקרות. בבוקר במקום טוסט עם ריבה וזריחה רכה אני גולש. אבל לא בים – באינטרנט. במקום טמפו וריצות איכות אני שקוע בלימוד וקריאה אובססיביים. כל האתרים, כל הפורומים האפשריים. שואב מחכמת החיים של החברים בשוונג ותפוז. עובר דרך כל המחלות המשונות באתרי קופות החולים, שיהיו בריאים. מעמיק במאמרי מומחים. רוצה לדעת הכול, לשלוט. ועכשיו, כשיש לי את כל הדעות השניות האפשריות אני אבוד עוד יותר. איפה אני מתחיל  לחפש את הדעה הראשונה? מה אני יודע. מה אני רוצה, מה אני מבין בכלל?!


רופא המשפחה שלח אותי לפיזיותרפיסטית. היא נפלאה הנורית הזו. נגיעה פה, לחיצה שם, תרגיל קטן עם השריר המנוגד ועוד לחץ על גיד שלא ידעתי כלל על קיומו ואני על הרגליים. זהו! הכול בסדר, אני שמח ואופטימי. תיכף ומיד אני מסתער, עוד רגע שוטף את המשעולים ומכפר על כל הקילומטרים האבודים והקלוריות המיותרות. אז זהו שלא. הגוף שלי מקשיב לנורית פחות ממני (תמיד קיימת השניות הכפולה הזו: אני והגוף שלי. אני רץ אבל הוא פצוע, אני רזה מבפנים והוא משמין מבחוץ. אני אתלט מחוטב ושזוף והוא יהודון כפוף ולבנבן). ממש פארסה. הנה אני באמצע הפארק והגוף קורס. באמצע הגן אני נשכב על הדשא, בין תינוקות שחייבים – לפי הריח והכתמים – חיתול דחוף, למשתזפות אדישות לסרטן העור, אני עושה את תרגילי נורית רק כדי שאוכל להגיע חזרה לרכב, שלי לא של מד"א או זק"א.

חזרה לנורית. ממנה לד"ר גדעון מן. ספורטאי למופת מצד עצמו ורופא ספורט מוערך. “הוא דיאגנוסטיקן נהדר" היא אומרת לי. ואני כבר אצלו. מה עוד שהוא גם נמצא במקום הכי טוב באמצע, במחלקה לפגיעות ספורט של בית חולים מאיר; הבית של הספורטאים הפצועים, השבורים והפגומים. ופתאום אצלו, אצל השף הגדול, אני נהיה לבצל. אצבעותיו החודרות של ד"ר מן מגיעות לכל מקום, גם לכאלה שלא היו קיימים עד שהוא הכאיב להם. למעלה האגן, לתעלות ולשקים, למורדות הגב, לשיפולי הבטן, לקרקעיות כף הרגל. והוא משרטט את התכנית, ממש מקלף אותי שכבה אחר שכבה. הראשונה, צילומים, שיקופים והדמיות. אחר כך כמה ניתוחים. אחר כך נחכה להחלמה ואחר כך נראה. אולי נקלף עוד כמה שכבות, אולי לא. אז צולמתי, חיכיתי, נותחתי – פעמיים , התאוששתי וזה עדיין שם. עוברים לשכבות הבאות, עד שנגיע לגרעין הבצל.

בתהליך הזה עברתי שישה או שבעה רופאים ומומחים. לכל אחד יש את נקודת מבטו. אחד רואה אותי דרך כף הרגל, השני דרך הבקע הענק בשיפולי הבטן, האחרת דרך מסכי האולטראסאונד. ואני כבר אבוד. איפה הדגש, מה עיקר ומה תפל. מה ההירארכיה של הבעיות? לבד אני לא יכול להחליט, אין לי מושג אמיתי מהם כל המושגים הלטיניים האלה. בשביל זה צריך פליי מייקר,"עושה משחק" כמו ד"ר מן “שלי”. שירכז אצלו את כל הנתונים. שיהיה מסוגל לדבר איתי בשפה שלי. לא רק בעברית, ולא רק ב"קרבנית" אלא בעיקר בספורטאית. מישהו שיודע את נפש הספורטאי. שחווה כאבים, הצלחות וכישלונות בעצמו. שיודע לראות פרטים ולבנות מהם תמונה שלימה שבסופה הוא ואני לא נתראה עוד לעד ואילו המסלול ואני לא ניפרד שוב בדרך הזו לעולם.


מכל אלה למדתי את מה שהייתי צריך לדעת כבר מזמן. ריצות ארוכות זה בעיקר אתגר של סבלנות. ופציעות ארוכות הן נדבך נוסף; צריך סבלנות לסבלנות. יש לי?

תמונת שער באדיבות אתר freakingnews.com


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות