שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אברום בורג אדם בתוך עצמו הוא רץ

אברהם בורג: האוזן הפנימית

"קול מפגשה של הנעל עם מסלול הריצה הוא מסר: האם אני קל או כבד, זקוף או כפוף, עייף או אנרגטי. מטרונום הנשימה הוא "עד המלך" למצבי הנוכחי, לדופק, למאמץ, ליכולת." הטור של אברום בורג


"קול מפגשה של הנעל עם מסלול הריצה הוא מסר: האם אני קל או כבד, זקוף או כפוף, עייף או אנרגטי. מטרונום הנשימה הוא "עד המלך" למצבי הנוכחי, לדופק, למאמץ, ליכולת." הטור של אברום בורג

מאת:אברהם בורג


לכל ספורט יש את הקולות והרעשים שלו. מוסיקת הקיום, קנטטה לגוף, נפש וציוד. רוכבי אופניים יודעים להקשיב לקליקים של השימאנו, לקול הנפלא של נעילת הנעל לפדל. השחיינים מכירים את אוושת הרוח שלקראת הגל הבא ומעופפי הקייטסרפינג יודעים את מנגינת הגלישה על פי צליל המיתרים המתוחים מהטרפז לקייט.



את מוסיקת הריצה למדתי מבני שניאור. מעולם לא רצתי איתו באופן מוסדר, הוא המאמן המיתולוגי של קבוצת הריצה של בת זוגי וכך זכיתי להכירו. דרכה למדתי מעט את דרכו שהופכת לאט לאט להיות לדרכי שלי. מהמעט שנחשפתי לו למדתי להכיר עולמות חדשים לגמרי. מסתבר שגם לריצה יש צלילים וקולות משלה. אלה שבפנים ואלה שבחוץ. החיצוניים קלים; מהנים או מענים, סימפוניה נפלאה של קולות: האוטובוס הקרב ובא, איוושת הרוח בענפי העץ, צפורי הלילה בחורשת הירקון, יללת התנים הרחוקים, שברי המילים של הרצים והרצות שלידינו, שמחת הילדים בפארק ונביחת הכלבים. (כל אלה, אגב, חסומים בפניו של מי שרץ על מסלול ריצה בחדר כושר. שמה הקולות אחרים והריחות שונים לחלוטין. לא אחת אני חושב על אמירתו הצינית של הרב ש"ך המנוח שנשאל: "מהי הדת הכי קרובה ליהדות?" וענה "חב"ד". הספורט הכי קרוב לריצה הוא ריצה על מסלול בחדר כושר. אבל זה דיון אחר).

קול מפגשה של הנעל עם מסלול הריצה הוא מסר: האם אני קל או כבד, זקוף או כפוף, עייף או אנרגטי. מטרונום הנשימה הוא "עד המלך" למצבי הנוכחי, לדופק, למאמץ, ליכולת. שניאור הוא מאמן המקשיב לכל אחת ואחד מהרצים סביבו, ולקולות הבוקעים מאיתנו. להוא זוקף את השכמות, להיא משחרר את התאומים. להם הוא מעיר על הקצב. השיחרור שלו הוא סט מורכב של "פירוק והרכבה" המכין אותך לפעם הבאה על המסלול. עם הזמן איתו, אתה לומד להקשיב עוד, הלאה, ל"פנימה" האמיתי של עצמך. כי אליבא דשניאור הקולות החיצוניים הם רק מעטפת לעולם הפנימי, האמיתי יותר.

זה לא ממבו ג'מבו של סטלאנים ושאמאנים, אלה קולות אמיתיים. במובנים רבים זאת ריצה ניו איג'ית, פוסט מודרנית. לא הגוף כרובוט והרץ כרובוטריק, לא תוצרים של חשיבה מעבדתית ותיכנות חסר רחמים אלא ריצת הנשמה. לרצועת הברך המתחככת במפרק הסמוך לה יש קולות משלה. הקשת בכף הרגל קורסת והיא שולחת פינג של מסרים למעלה אל האוזן הפנימית. לגב הדואב יש צלילים משלו. מי שלא שומע אותם רץ בעצם מחוץ לעצמו. אבל ללמוד להקשיב להם זאת תורה שלימה בעבורה צריך הרבה מאד סבלנות, איטיות כתפיסת עולם. יאיר קרני בנה לי את הגוף, נחשון שוחט הוסיף לי את התבונה והרגישות ובני שניאור הוסיף את הדיאלוג הפנימי. מרטין בובר עיצב את "הפילוסופיה הדיאלוגית" שלו מתוך הטענה שאמירת "אתה" היא ההיחלצות הגמורה מתוך ה"אני".

התורה הדיאלוגית של שניאור שונה. הדיאלוג של האדם החיצוני עם האישיות הפנימית. ההכרה ברגש הכמוס של הספורטאי היא ההיחלצות הגמורה מתוך האני הטווסי, החיצוני, המאפיין כה רבים מאיתנו. לא די לבנות את השלד והגוף, את היכולות והסבולת. צריך לבנות גם את השלד והסבולת הרגשיים. השיטות שלו מעניינות. רכות, שלוות מאד. מי שלא יודע לרוץ לאט, הוא אומר, לא יודע לרוץ. אני לא חושב שהוא מתכוון למהירות האובייקטיבית המדוייקת הנמדדת בשעונים משוכללים ובעשיריות שניה אובססיביות, אלא למשהו תרבותי עמוק הרבה יותר. fastfood הוא עלבון ל food. חיים מהירים ועצבניים הם טעות והרס החיים הנכונים, בייחוד נוכח החלופה של חיים איטיים, עמוקים, בשלים ובעלי משמעות. ריצה איטית על פי שניאור היא ריצה של משמעות, קשב והבנה. זאת ריצה שבה כל האברים הם אזניים, הכל בהאזנה ובשיחה מתמדת עם המכלולים בתוכם אתה קיים. זאת ריצה שתמיד תחפש רגע של טבע כדי לחבר את הרץ אל הסביבה האמיתית בה הוא חי. לא שָׂלמת הבטון והמלט אלא המרחב האינסופי של הבריאה. בפארק, על חוף הים, בכל מקום אפשרי. כי הריצה היא ממשק ההתחברות בין היחיד ומגבלותיו לעולם ולאינסוף פלאיו.  

צילום שער: עופר ביידה (בני שניאור)


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות