מאת:דנה מורן
פרק לז בספר יחזקאל מתחיל כך: "היתה עלי יד-ה', ויוציאני ברוח יהיה, וינחני בתוך הבקעה; והיא, מלאה עצמות. והעבירני עליהם, סביב סביב; והנה רבות מאד על פני הבקעה, והנה יבשות מאוד. ויאמר אלי-בן-אדם התחיינה העצמות האלה?…"
ישבתי במיטה, אחרי ריצה, וקיוותי שגם העצמות הדואבות שלי תחיינה. בנתיים זה לא מרגיש כך.
מכאן הכל קורה די מהר. על פי נבואתו, העצמות קורמות גידים בשר ועור, ואחרי שהוא מבין שזה לא מספיק, משא ומתן קצר עם האל… וגם רוח חיים נכנסת בהם. וכל הנבואה החשובה הזו באה מפני שהעם האמין כי: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו – נגזרו לנו"
תקוותי לא אבדה, אבל הבנתי שהדרך שבה אני מתמודדת עם הבעיות שלי אולי לקויה משהו. נכון, אני לא מתאמצת יותר מדי באימונים בעת האחרונה ומקפידה על דיוושים קלים (ת'אמת, אני לא ממש מסוגלת ליותר מזה), וריצות איטיות ורגועות… אבל הכאבים נשארו חלק בלתי נפרד מהשגרה. לא טוב.
לאור הנתונים, הכתובת הבאה במסע היתה א.ב. (אורטופד בכיר). זה האחרון עדיין לא מכיר את מעללי. התחלתי לתאר בפניו את ההיסטוריה, וכדי להשלים את הרושם שאני יודעת להזיק לעצמי באופן חריג, הראתי לו את התמונה ממשפך הסיום של המרתון. אני אחסוך את התיאור המלא של הבעת פניו כשסיימתי את הסיפור… מאוד לא אוהד (בלשון המעטה). ואז התחיל הייעוץ. דבר ראשון, כמובן, להפסיק לרוץ. הפעם פחות התרגשתי. כבר התרגלתי לגזירות מהסוג הזה. מעניין שזה הנשק הראשון שכל מומחה שולף.
הגזירה הפחות נעימה היא שאולי הנזק גדול ומשמעותי ואני אצטרך לעצור. ומכיוון שא.ב. רצה לוודא שהדיאגנוזה אכן מרה, הוחלט לשלוח אותי למיפוי עצמות. לא מומלץ לאנשים שלא נהנים ממקומות סגורים. הרעיון שעומד מאחורי הבדיקה: מזריקים לוריד חומר ניגוד שאמור להצטבר בנקודות בגוף בהן יש חילוף חומרים לא תקין. מצלמת קרני גמא סורקת ומפיקה צילום בו כתמים שחורים מעידים על האזור הבעייתי – שבו יש ייצור מוגבר של עצם. חשוב לזכור שהבדיקה הזו לא נותנת את הסיבה לממצאים אלא מתארת היכן ממוקמות הצרות.
|
חזרתי לא.ב. עם צילום מאותר במגוון כתמים ופענוח שכולל את צמד המילים "ארוע טראומטי" לא אחת. אפילו הגדלתי לעשות וסימנתי פסים על הרגליים שמתארים את האתרים הרגישים. בשיחה, הובהר שהמצב לא כל כך נורא (כלומר הפיך. איזו הקלה…). הסנדרום ממנו אני סובלת ניקרא: Over Use. משמע, shin splint שנובע מפעילות מוגזמת ללא התאוששות נכונה. מודה באשמה. שאר הכאבים מתועדים קלות בצילום והם בעיקר תוצאה של הצטברות והזנחה. במילים אחרות, המוטיבציה שלי גדולה על היכולות של הגוף ובמהלך השנים האחרונות הקשבתי לדבר הלא נכון: לקול המושך ולא לקול הסובל. והטיפול? תכנית האימונים של מ.י. הולמת ביותר (תמיד משמח לשמוע שמה שעושים הוא הדבר הנכון…), רק שרצוי למתן את סרגל המאמצים. מסתבר ש 45 דקות ריצה עדיין גדול עלי. אז אפשר לחזור לרוץ, ל-א-ט וגם לשחות… ובעיקר לשים לב ולהקשיב לגוף. כשכואב – להפסיק, |
 הרווח הקטן בין החוליות התחתונות יכול להעיד על בעיות גב |
והפעם על באמת. לא להמשיך ולהעלים עין. אה, וגם קיבלתי מרשם לכמה פינוקים: טיפול תרופתי (משככי כאבים ונוגדי דלקת, הכל בכדור אחר. מאוד מוכר לי ובעיקר עוזר), והצ'ופר האמיתי, מרשם לטיפולים שהסינים מתמחים בהם…
ניפרדו בתקווה שלא נצטרך להפגש בשנית… מפגרת, אבל אופטימית.
אולי העצמות תחיינה בכל זאת… ותגענה למירוץ המיוחל ברומא.
