מאת:דנה מורן
השיחה הנ"ל התנהלה בשבוע שעבר, ביום שלישי בשעות הערב:
המו"ל: שלום, שלום, ברוכה הבאה. מתי חזרת?
אני: היום בבוקר. תאר לך מה זה… שישה שבועות לא להיות בבית…
המו"ל: נו, איך היה?
אני: מדהים. אין מילים (תשובה לא ממש הוגנת למי שכל שבוע כתבה מאמר שמתאר נופים וחוויות). באמת מדהים. ואגב, אני מעריצה מושבעת של מי שהצליח לפענח את כתב היד שלי מהפקסים ששלחתי למדור. לא פשוט. מובטח לו עתיד מזהיר בפתרונות הצפנות.
המו"ל (אחרי כמה הערות על הנופים של צ'ילה): תודה, תודה. יאללה, תשלחי כמה תמונות לרעבים… באמת, ברוכה השבה הביתה.
אני: כן, רק שלא להרבה זמן. אתה יודע שאני מתחילה עבודה חדשה…
המו"ל (מצליח להשחיל מילה בשטף הדיבור): נכון, מברוק. בהצלחה.
אני: תודה, העניין הוא שהיום עבודה הראשון מתחיל מחר…
אני (ממשיכה עם אינטונציה שהולכת ודואכת): … באטלנטה.
המו"ל: ????!!!!???
אני: זאת אומרת שהלילה אני טסה לארצות הברית.
המו"ל: אבל רק חזרת לפני כמה שעות?
אני: נו אז? אני אחזור שוב ביום שישי בצהריים.
המו"ל: !!!!????!!!!
אני: עושה רושם שהריצה הראשונה שלי בפארק הירקון תהיה בעצם ב Central Park. אחר כך בסוף שבוע אני מתכוונת לחזור להכות ברגלי בארץ הקודש. רוצה להצטרף?
בהמשך השיחה נקבעה ריצה ליום שבת בבוקר, ובהמשך הערב עליתי (שוב) על מטוס והמראתי אל מעבר לים כדי לשוב הביתה (הפעם באמת!) כעבור יממה.
הריצות היחידות על אדמת ארה"ב לא היו בפארק המרכזי אלא בטרמינלים של שדות תעופה ובשדרה החמישית בנסיון להנות מקצת סיילים בשעתיים שנותרו לי בין הפגישות לטיסה הביתה. מאוד מוטשת ורופסת החזרתי הביתה כמה שקיות עם דברים טובים וצמיג עגלגל שהתבצר באזור הבטן.
הראשון ששמע על מצוקותי היה חייל אמיץ. מבחינתי הייתי מוכנה להחליף לבגדי ספורט כבר באולם ביקורת הדרכונים. אבל חייל אמיץ דיבר ישר אל הרציונל. אחרי שהעברתי ארבעה לילות בתחביב החדש שלי, לינה בישיבה בשמיים, אולי כדאי קודם לישון כמו אנשים נורמלים, במיטה, ורק אז לצאת לריצה…
זה לא פייר ששמים לי ככה את העובדות מול הפנים… אבל הוא צודק. למדתי את היתרונות של שינה טובה במהלך האימונים הקודמים. אם לא אשן מספיק יש שוב סיכוי להפצע. כבר הייתי שם. רק התחלתי לצאת מזה. כדאי לי מאוד לשמור עכשיו. חפוית ראש הקשבתי לו והסכמתי לא להתאמן.
ביום שבת, לעומת זאת, כמתוכנן, נפגשנו המו"ל ואני לריצה בעירנו. ריצת ליפוליזה שכזו. לאט לאט בדופק נמוך. האנדורפינים לא היו שם ולא הגיעו לאזורי המטרה האלו שמסממים אותי. ובכל זאת מצאתי כמה יתרונות. מעבר לעובדה שלא הפסקנו לקשקש, לספר על דרום אמריקה ולהשלים פרקי רכילות חשובים… זו הפעם הראשונה, מאז האינסידנט, ששרדתי 13 קילומטר רצוף (וכמעט ללא אירועים חריגים).
ומעבר לזה אני מקווה שהאנרגיה שהשקעתי היו ממקור שומני. לא נעים להגיע עגלגלה לפגישת הכנה ראשונה למרתון עם מ.י.
(אמנם חנוכה, אבל אני לא אמורה להזדהות פיזית עם המאכל הרשמי של החג ולהראות כמוהו…)
מיום ראשון, אימונים וקצת דיאטה. חג שמח.
