החלטתי לצום ביום השואה. אני מרגיש שהיום הזה לאט לאט מתחיל ללכת לאיבוד. ניצולי השואה מתמעטים לצערי משנה לשנה ואיתן העדויות החיות מפיהם. 79 שנה עברו מסוף המלחמה, זה המון זמן והזיכרון מתחיל להישכח. הדור הולך ונעלם ואיתו מספר הכתבות בתקשורת והסרטים אודות המלחמה. יום השואה יישאר אמנם יום זיכרון לעד, מתוקף חוק מדינה, אבל אני חש שיותר ויותר אנשים ירגישו פחות ופחות קשר ליום הזה.
החלטתי לצום ביום השואה כי את היום הזה אסור לשכוח. בשנים האחרונות יצא שכמעט בכל ערב יום השואה, התקיים משחק כדורגל בליגת האלופות ועשרות אלפי אוהדי כדורגל חיפשו באינטרנט לינקים לצפייה ישירה במקום לצפות ב"רשימת שינדלר" או ב"פסנתרן". ואני לא מבקר אותם בכלל, זו זכותם המלאה, אבל אני מאמין שלפחות מחצית מהם לא היו עושים זאת בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
המצפון שלהם לא היה נותן להם לצפות במשחק כדורגל. בעיקר אחרי ה-7 באוקטובר. כנראה שיש לזה קשר למקום שמקבל יום השואה אצלנו. אני לא אומר שהוא לא מקבל כבוד וזיכרון, אבל לדעתי לא מספיק. ביום השואה מגיעים בדרך כלל ילדי בתי הספר ליום לימודים מלא. מתקיימים טקסים, משוחחים אתם על השואה אבל עדיין… לא מספיק.
נזכור ולא נשכח | צילום: NoName_13, Pixabay
ביום השואה מגיעים גם כל המבוגרים ליום עבודה מלא. עונים לטלפונים, משרתים לקוחות. יש גם חוגי ילדים שמתקיימים כרגיל, גם חוגים למבוגרים. כך שמי שלא יפתח ביום השואה את הרדיו וישמע את שירי ארץ ישראל היפים של יום זה, לא יוכל להבדיל בין יום השואה ליום חול. גם כמות הטקסים ביום השואה נמוכה משמעותית לעומת שבוע לאחר מכן, ובערב יום השואה אין גם את הצפירה שמסמלת את המעבר ליום זיכרון זה, אלא רק צפירה אחת למחרת ב-10 בבוקר.
החלטתי לצום ביום השואה לזכר משפחתי הגדולה שנספתה שם. לזכר ההורים של סבא וסבתא שלי, לזכר האחים שלהם ולזכר ילדיהם, שהם הדודים שלי שמעולם לא הכרתי.
החלטתי לצום ביום השואה לזכר כל היהודים שנספו, ואלה שניצלו, וקיבלתי חיזוק לכך כאשר פגשתי קרוב משפחה של ענת, ניצול מאושוויץ עם מספר על היד. כשהוא שמע על הצום שלי ביום השואה הוא אמר לי: "כשהייתי במחנות, צמתי כל יום במשך שלוש שנים".
שער הכניסה לבירקנאו | צילום: Michel Zacharz, Wikimedia
החלטתי לצום ביום השואה גם כהזדהות עם סבלם של הניצולים שעדיין בחיים וחלקם חיים בעוני מחפיר ורעבים ללחם.
החלטתי לצום ביום השואה בתקווה להפוך זאת למסורת (ואני שמח שזה קורה כבר שנים ומצטרפים אליי חברים רבים), כדי שלפחות עבורי היום הזה יהיה משמעותי עוד יותר. אני שואל את עצמי כמה ילדינו באמת יבינו שהיום הזה שונה מימים אחרים, אבל אם הם יראו שההורים שלהם צמים והם גם יסבירו להם למה, הם יבינו שזה לא עוד יום רגיל.
אין חוקים בצום הזה, הוא לא צום דתי. כל אחד צם לפי יכולתו. 25 שעות, יממה, מהבוקר עד הערב, עם שתייה או בלי שתייה. העיקר שבמשך כל היום ננסה להרגיש כמה קשה היה למי שהיה שם. אז שיהיה לי צום מועיל ומי שמעוניין להצטרף, מוזמן לארוחה מפסקת.
הכותב: לידור גולדברג | דובר איגוד השחייה, טריאתלט חובב ומשתתף קבוע במשחים של שוונג
