מאת:עופר ביידה
תור לא קטן קיבל את פני הרצים והרצות שחיכו לקבל את מספר המשתתף/צ’יפ במקצה חצי המרתון לעומת התור למשתתפי מקצה ה-10 ק"מ.
כאשר הגעתי בסופו של דבר לתחילת התור ואמרתי את מספר המשתתף שלי – 1448, נאמר לי שמספרים אלו (מעל המספר 1000) שנרשמו מאוחר (אכן נרשמתי ביום האחרון, ובהזדמנות זאת אודה למארגנים על אישור ההרשמה שלי) נמצאים בתור אחר.
בתור השני אכן קיבלתי את מעטפת המשתמש כמעט מיד.
אבל בתור הצעת ייעול, בפעם הבאה רישמו באופן מפורש שמספרים מסויימים (מעל המספר 1000 במקרה זה) לא מחולקים בתור זה אלא באחר – יחסוך זמן גם לרצים וגם למחלקים.
לחיצה על כל אחת מהתמונות בכתבה תפתח חלון חדש ובו התמונה ברזולוציה גדולה יותר.
כשעה לפני הזינוק לחצי המרתון, התור לשירותים נראה סביר (כמות גדולה יחסית של שירותים כימיים מוקמה לטובת הרצים והרצות).
כרבע שעה לאחר מכן, אפשר להתפנות לדברים יותר מועילים, כמו למשל צילום תמונות אווירה.
חלק מהמשתתפים עדיין מתארגנים על ציוד הריצה שלהם,
בעוד אחרים כבר מבצעים חימום, כמו סבטלנה בחמנד למשל.
אברום בורג וביתו רוני גם כבר לא זרים לחצי מרתון ירושלים.
אוסנת אידלמן יודעת שחשוב לבצע מתיחות לפני מרוץ.
שמואל פינצ’בסקי הוותיק – שהיום גיליתי שהוא שכן שלי – לא מוותר גם הוא על ריצה בעיר בירתנו.
חיילים וחיילות רבים משתתפים בחצי מרתון ירושלים – בית הספר לטיסה שלח קבוצה לא קטנה.
אני מבקש ממנו לקבל אישור מהמפקדים – לתמונה, כמו גם לאיזכור בסיכום זה – מאחר והכיתוב מופיע גם על החולצות, יש אישור.
ערן צ’רפק (מימין בגופייה הצהובה) מציע לי להצטרף אליו לחימום,
לאחר עוד כ-5 דקות, אנחנו עוצרים ליד קו הזינוק.
אחרי הוויכוחים הרגילים במרוצים במחוזותינו (כולם 10 צעדים לאחור… וכו’), אנחנו מוכנים לזינוק,
גם הסדרנים כבר ממוקמים לפני השורה הראשונה, ומסכמים ביניהם באיזה שלב של הספירה לאחור (מ-5 ומטה אם אני זוכר נכון), יזוזו על מנת לאפשר זינוק נורמלי.
סגן וממלא מקום ראש עיריית ירושלים, מר יגאל עמדי – מוכן גם הוא להוציא את מקצה חצי המרתון לדרך,
וזה קורה – סבטלנה בחמנד וקאלקידן בלקה יוצאות גם הן לדרך הארוכה המצפה להן עד קו הסיום.
מאחר והזינוק הוא באיצטדיון האתלטיקה גבעת רם, והרצים והרצות ביצעו הקפה שלמה של המסלול לפני היציאה אל מחוץ לאיצטדיון – יכלו הרצים "הרגילים" להרגיש קצת אבק כוכבים בשלב זה .
אני ניצלתי זאת לצילום רצי ורצות העילית – קאלקידן וסבטלנה,
דסטאו סוונך, איילה סטאין שרץ לצידו (מוסתר על ידו בתמונה) ואסרט ממו.
לרגע אני שוקל לנסות להגביר כדי לנסות ל"תפוס" בתמונה גם את סטאין, אבל מחליט שאם אני לא רוצה לסיים את הריצה כבר עכשיו – עדיף לוותר על הרעיון…
נסתפק בצילום של שאר הרצים.
רצי המקצה ל-10 ק"מ שיוזנקו בעוד מספר דקות, צופים בינתיים מהצד.
אנחנו יוצאים מהשער הראשון של האיצטדיון בדרכנו אל השער הנוסף,
והנה אנחנו רצים כבר בכביש בו נחזור לסיום – חלק בעוד קצת יותר משעה, ואחרים אפילו בעוד שעתיים.
למראה השלט הראשון (בצבע אדום) המסמן 1 ק"מ אני לוקח זמן ביניים בעזרת הגארמין, ומופתע שעברו רק 900 מ’.
לאחר עוד כ-100 מ’ העניין מתבהר כאשר מופיע שלט נוסף – הפעם בצבע כחול – כלומר השלטים בצבע אדום הם למקצה ה-10 ק"מ, ואילו הכחולים לחצי המרתון.
אפשר לבדוק קצב – 4:18 ל-1020 מ’ לפי הגארמין.
פנייה ראשונה במסלול.
אור מאמו כרמלי ואלדר כרמלי נהנים גם הם מהמסלול הנוח בשלב זה של הריצה.
ערן צ’רפק מציע לי לרוץ איתם בהמשך המרוץ – אני מסביר לו שזה כנראה לא יקרה, לפני שאחזור לכושר, ובטח לא כאשר אני רץ עם המצלמה הגדולה…
קרוב לסוף הקילומטר השני (פיספסתי את הסימון), מגיעה נקודת המים הראשונה – לפי כמות הבקבוקים על השולחנות, לא נראה שצפויה בעיה בנושא זה.
גם לחברי קבוצת הריצה של צה"ל לא קל בעלייה – אבל אושרי בוחניק ובת חן כהן מתמודדים איתה בגבורה.
מהצד השני העלייה נראית עוד פחות סימפטית…
לפני המרוץ שאלתי את רונה זמיר, איך לא ראיתי אותה במרוץ רעננה האחרון – בו צילמתי אותה – עם מספר משתתף?
רונה הסבירה לי את הרכישה החדשה שלה, וכעת ממהרת להציגו אל מול המצלמה,
לפני שהמספר חוזר למקומו הרגיל.
נהיה צפוף קצת, אבל עדיין בגדר הסביר
רועי ברקוביץ, הלן פאן ופלג להב נהנים בינתיים מהנוף,
לפני שנאלץ להיפרד מאור השמש, כאשר נעבור במנהרה שנגלתה לעינינו.
יצאנו מהמנהרה, מבט אל הצד השני,
הרצים המובילים נראים מרחוק באופק – הם רצים בשביל מקביל לזה בו אנו רצים.
עברנו את הסימון לסוף הקילומטר השלישי (שני הקילומטרים האחרונים ב-11:36 דקות לפי הגארמין).
אנחנו ממשיכים להתקדם, ומתחילים לפגוש רצים שכבר בדרכם חזרה מהלופ שאנחנו נבצע בגן סאקר – למשל דני בן דניאל שמנופף לי לשלום.
מבט חטוף אל עוד עלייה שמצפה לנו,
בעוד זמן קצר.
עכשיו גם אנחנו יכולים להסתכל על הרצים מימין – מלמעלה.
שטיח הבקרה רושם את הגעתנו, והשלט (בצבע אדום) מסמן את נקודת סיום הקילומטר הרביעי לרצי המקצה ל-10 ק"מ.
לאחר כדקה נוספת, גם השלט לרצי חצי המרתון (בצבע כחול), מופיע לשמחתינו.
נראה שדרור אייל מרוצה בינתיים מהריצה, נקוה שגם ולרי גרינשפון ועומר קידר מסכימים לכך.
רחל וזאב טהר-לב ממשיכים את דרכם בלופ,
בעוד אנחנו מברכים על עוד ירידה.
חוזרים אל המנהרה בשנית,
ובחלוף כרבע דקה, אנחנו כבר בצידה השני.
הבטחתי בסיכום שלי לאולטרה, שורד ואודי אופיר יחזרו להופיע במרוצי ארצינו (אחרי שובם מניו-זילנד), אז הנה הם מקיימים את ההבטחה.
נהנים עוד קצת מהטבע,
לפני היציאה אל הכביש הגדול.
את שני הקילומטרים האחרונים (רביעי וחמישי) רצתי ב-11:25 דקות.
עוד כמה מאות מטרים, ונקודת המים הבאה מחכה לנו – טוב מאד.
רחל דופארק כנראה גם מסכימה לדעתי…
צלם "שוונג" אילן סבירסקי, בפעולה.
יונתן בן אברהם רץ בכיוון הפוך לחץ שעל הכביש – מצד שני אנחנו בתחרות ריצה ולא בפורמולה 1…
אוסנת אידלמן ואיל טנה מתקבצים לתמונה משותפת – אוסנת גם דואגת לומר לי את שמה, ליתר ביטחון…
נראה שיש לי תחרות חדשה – ג’ינה מילר מדאלאס – מצלמת,
ואח"כ בודקת את התוצאה – אולי זה רמז בשבילי לפרוש…
גיורא לנדאו מראה לי שגם הוא יודע לרוץ לאחור…
משום מה את אנדריאה פלקנט, מצחיקה העובדה שאני מצלם אותה, תוך כדי ריצה לאחור,
או כמו שסיפרתי לה (באנגלית כמובן), שפעם מישהו אמר לי – שאני רץ לאחור, יותר מהר ממה שהוא רץ קדימה…
בכושר הנוכחי שלי, זה כבר פחות שכיח.
ניל ירמיש מסביר לאנדריאה איפוא ממוקמת העלייה הרצינית (ע"ע יער ירושלים).
ג’ינה מילר מחליטה לנצל את המצלמה עד הסוף, ומבקשת מצביקה כפתורי לצלם אותה – גם את זה עשיתי במרוצים בעבר…
אנחנו נפרדים מהכביש הראשי,
לטובת מפגש עם קהל מעודדים צעירים,
ונקודת מים שמגיעה כעשר דקות לאחר הנקודה הקודמת (לצערי פיספסתי כמה סימוני קילומטרים, מרוב עיסוקי הצילום שלי…)
גם ג’ינה ממשיכה בעיסוקי הצילום שלה,
אנחנו מנסים לתזמן צילום הדדי ובו זמני – אבל אני לפחות לא מסתדר עם הקואורדינציה הדרושה לשם כך…
ממשיכים בפניות שיובילונו לבסוף ליער ירושלים.
אברום בורג, מסמן לי את גבולות התמונה – גיל פשחור מימין, והבת רוני משמאל.
האם הפנייה הבאה מובילה לעוד ירידה?
כנראה שכן – אני בטח לא יתלונן על כך.
עוד כחצי דקה חולפת, ואנחנו כבר בשערי יער ירושלים.
אומנם העלייה הגדולה עוד לפנינו, אבל לפעמים גם צל הרים נראה כהרים.
האם גיל פשחור, אברום ורוני בורג, השיגו אותי, ואולי להיפך?
לא ממש משנה, כי עוד מעט תגיע העלייה הגדולה, ודרכינו ייפרדו עד לסיום.
תמיר קיים מקבל צילום מקרוב, על רקע הנוף – הכביש הצר, הגביל קצת את יכולת בימוי התמונות שלי…
פרופ’ שאול לדני שלא ויתר על השלמת האולטרה במרחק הארוך (60 ק"מ), למרות שנפצע במהלך התחרות – מתייצב גם לחצי מרתון ירושלים.
פרופ’ לדני יספר לי מאוחר יותר, שבשבת הקרובה (יומיים לאחר חצי המרתון), הוא מתכוון ללכת 75 ק"מ – לכבוד יום הולדתו ה-72 שיחול כשבוע לאחר מרוץ זה.
סמדר ומוטי ברוקס בתמונה זוגית, אולגה חתן דדון, כרגיל מייצגת את משטרת ישראל בכבוד.
"העלייה" של יער ירושלים ממש בשער – מיקום מצויין לנקודת מים – כ-13 דקות מהנקודה הקודמת, כלומר קצת יותר מ-2 ק"מ בקצב הריצה שלי.
ברור שאם היה משקה איזוטוני בכניסתנו ליער, כמו שהיה לפני מספר שנים – היה טוב יותר, אבל בכל זאת אפשר להגיד דיינו…
נציגי משטרת ישראל מתעניינים אם אני רץ או צלם?
כמובן שעניתי שאני "הרץ המצלם"…
סוף סוף אני נזכר לקחת זמן ביניים – 28:08 דקות ל-5.03 הקילומטרים האחרונים (לפי הגארמין) – כלומר קצב ממוצע של 5:35 דקות לקילומטר.
אין ספק שהעלייה שמתחילה עכשיו תניב קצב איטי בהרבה…
ענת קרמר מודה לי על שהזכרתי אותה בסיכום שלי למרוץ כפר סבא..
יער ירושלים מקשה על הרצים, אבל הנוף מפצה אותנו על המאמץ.
עקיבא פינקלשטיין בן ה-14, יכול גם הוא למרחק.
העלייה מתמשכת ומתמשכת,
למזלנו נקודת מים מאפשרת לנו למלא קצת את המצברים,
אפשר להמשיך ב"טיפוס" במעלה הכביש.
הקילומטר ה-11 סוף סוף מאחורינו, כמו שצפיתי הוא היה איטי מאד בהשוואה לקודמים – 9:11 דקות.
אנה בנצ’יק וג’וש כהן בוודאי גם שמחים על הפרידה הקרובה מהעלייה ומיער ירושלים.
מהעצים אומנם עוד לא נפרדנו, אבל אפשר לקוות שהקילומטר הבא יהיה יותר קל.
טל רהב ואלי נבו, נהנים גם הם מהצל שמשרים עלינו העצים, המצלמה שלי קצת פחות אוהבת את זה…
אני מברך לשלום את הדס שבתאי,
רגע לפני שאנחנו חוצים עוד כביש.
אדי שפיר מצטרף לתמונה עם הדס,אילנה קורשן צופה מהצד.
הקילומטר ה-12 לא היה מהמהירים בקריירה שלי גם כן – 7:33 דקות.
אבל יש תקווה, התחלנו את הירידה!
גם אבי כהן יכול להיות אופטימי.
נקודת המים הבאה,
מאפשרת לנו להצטייד בבקבוקי מים,
להמשך הירידה.
אמרנו חצי מרתון ירושלים הבינלאומי – אז הנה דיויד איסבר מבאלטימור.
אחרי כמה ניסיונות, גם ניסים ארבל נכנס לתמונה.
אחד הדברים האהובים עלי במרוצים בהם יש ירידות ממושכות, הוא לצמצם מרחקים מרצים רבים ככל האפשר, על מנת להוסיף תמונות לתיעוד המרוץ.
בחלוף עוד דקות מספר, אנחנו פוגשים את השלט המבשר על תום הקילומטר ה-14.
הגארמין מבשר לי שרצתי את שני הקילומטרים האחרונים ב-9:29 דקות (1.96 ק"מ, אבל למה להיות קטנוניים…).
קצב של 4:50 דקות לק"מ הוא הרבה יותר מהיר מהקילומטרים הקודמים, גם אם איטי משהו לעומת שנים עברו.
שלום גם ליעקב מיכלין.
אחד הרצים שואל אותי איך הגעתי לפה פתאום? בעזרת הירידה, אני משיב.
הייתה ירידה?? בוודאי שהייתה…
גם נקודת שתייה נוספת הייתה.
מיכאל דיין, עלי פיך ועמיחי גרוס נעולים גם הם על מהירות שיוט לניצול אופטימלי של הירידה.
אייל ויצרבין וויטלי דרבקין סוגרים גם הם 16 ק"מ.
את שני הקילומטרים האחרונים כבר רצתי לאט בהרבה מהשניים הקןדמים (11:02 דקות ל-2.04 ק"מ).
איצטדיון טדי נגלה לעינינו (בעבר המרוץ היה מוזנק ומסתיים בו).
בשלב הזה, גם העלייה הקצרה הזאת די מייאשת,
זה מתבטא כמובן בקצב שלי לקילומטר ה-17 (6:28 דקות ל-968 מטר).
נתעודד קצת בעזרת עוד נקודת מים.
כאשר אני כותב סיכום זה שבוע לאחר המרוץ, אני מנסה להיזכר, מה הייתה מטרת התמונה?
לבסוף זה חוזר אלי – צילמתי את פס ההאטה, כי בשלב הזה, אפילו זה יכול להיחשב בעיני כעלייה…
לזה אפשר לקרוא צמ"ס (צילום מונחה סיכום…)
ניפרד גם מרחוב חוזה דה-סן מרטין לטובת המשך נופיה של ירושלים (נופי פרו יחכו לפעם אחרת…)
אפשר להריח כבר את הסוף, גם אם הפגישה הקבועה שלי אם ירון רוכין על הטרקטורון כבר לא תתרחש היום…
בדיעבד אני למד מהתוצאות, שהפעם הוא השתתף בעצמו במרוץ בתור רץ.
עוד קצת יותר מ-2 ק"מ לסיום (2 אחרונים ב-12:51 דקות), נקודת השתייה האחרונה (לפני הסיום) מקבלת את פנינו.
האם המארגנים הציבו גדר משמאל, כדי למנוע מהרצים להימלט על נפשם?
כנראה שהעייפות מתחילה להשפיע עלי…
הרחוב הבא יוביל אותנו אל האצטדיון.
מתחילים את הקילומטר האחרון, לצערנו רובו בעלייה…
הקילומטר הלפני אחרון לקח לי 6:24 דקות ארוכות (ל-980 מטר).
לפעמים – הייאוש נעשה יותר נוח…
האם השלט ברקע התמונה, מבשר על הסיום הקרב?
אכן כך הוא.
עיריית ירושלים ורשות הספורט העירונית, מברכים אותנו בעזרת השלט התלוי בשערי האצטדיון.
נתחיל את ההקפה האחרונה בתוך האצטדיון,
כולל מעבר דרך השער, ממנו זינקנו לפני כשעתיים.
יפה לראות שיש קהל מעודדים שממתין גם לנו – הרצים הפחות מהירים.
גם צלם "שוונג" אילן סבירסקי, עדיין שוקד על מלאכת צילום הרצים והרצות המסיימים.
אני מסתובב כדי לקלוט את זמן הסיום שלי – השעון המחובר לשער הוא הרלוונטי לחצי המרתון – 2:06:40 שעות.
זמן לפי הגארמין – 2:06:44 שעות (8:16 דקות ל-1.15 ק"מ האחרונים), 21.170 ק"מ הוא המרחק הכולל.
2:06:37 לפי התוצאות הרשמיות, מקום 605 מתוך 775 מסיימים, ו-85 מתוך 103 בקטגוריה שלי.
אחרי כ-10 דקות בהן ניצלתי את האופציות להחזרת האנרגיה שהוצאתי במרוץ (מים, תפוזים – ארטיקים לא נשארו לצערי),
צריך ללכת לצלם את טקס הסיום.
מה שאומר שלא יהיה לי זמן לחכות בתור לאוהל העיסוי, כמו טל פרנקל למשל.
לא נורא בסה"כ חצי מרתון… (השרירים שלי, לצערי לא יסכימו עם ההערכה שלי, תוך זמן קצר יותר ממה שחשבתי).
אצתי רצתי לאזור בו נערך הטקס,
אבל למרות זאת פספסתי את המנצחות במקצה ל-10 ק"מ.
בלית ברירה, ביקשתי מנילי אברמסקי, יערה זנגי ונינה פקרמן – שידור חוזר.
את המנצחים בין הגברים, כבר לא פספסתי – ניגוסה אסמרה, וובה בריהון וזהר זמירו.
נעבור למנצחות בין הנערות (גילאי 17-19), דרור כהן, שיר בן גל ואביגיל טל.
הטקס ממשיך, כולל לחיילים, אבל למרות שאנחנו באביב, הרוח משפיעה עלי ואני נאלץ לגשת לרכב כדי להתלבש.
בדיעבד, לאחר מרוץ כזה – חשוב ללבוש משהו חם, כדי לא להתקרר (כמו שקרה לי לאחר מספר ימים).
לא לחינם מחלקים לרצים שמסיימים מרתון מלא, אמצעים לשמירת חום הגוף.
אני חוזר אל הטקס,
בזמן – כדי לצלם את מנצחות מקצה חצי המרתון – סבטלנה בחמנד ולוריס מנדלוביץ שסיימה במקום השלישי.
את קאלקידן בחמנד מאתיופיה – שסיימה שנייה – ראיתי בדרכי מהרכב, בכיוון היציאה…
איילה סטאין שסיים במקום השלישי בין הגברים, נראה מוטרד במקצת.
הוא עולה אל הפודיום ביחד עם המנצח – דרג’ה טדסה, ועם דסטאו סוונך שהקדים אותו ב-15 מאיות בלבד לפי התוצאות הרשמיות.
אני מתקשה קצת לשמוע מה סטאין מבקש/שואל מהמארגנים, אבל ברור לי שהוא מתייחס לעניין המנצחות בין הנשים, ולא למיקום שלו בין הגברים.
בדיעבד מתברר, שההפרש בין סבטלנה בחמנד שהוכרזה כמנצחת לקאלקידן בלקה היה 35 מאיות לפי התוצאות הרשמיות.
התמונות מקו הסיום מלמדות שהן נאלצו להסתדר עם פיניש בין רצי 10 ק"מ שסיימו במקביל להם.
חוקי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, אומנם מאפשרים הכרה, במערכת מדידה המבוססת על צ’יפים, בתחרויות הנערכות ברובן מחוץ לאצטדיונים (כמו זאת שבה נעשה שימוש במרוץ זה) לצורך קביעת סדר מנצחים וחלוקת פרסים.
המגבלה היחידה היא, שרק הזמן הרשמי נלקח בחשבון (מרגע יריית הזינוק, ולא מהרגע בו הרץ דרך על שטיח הבקרה בזינוק, אם היה כזה).
אולם במקרים כמו היום עדיין המנצחת הייתה צריכה להיקבע על פי החוקים הרגילים (המוכרים לכל צופי הריצות ל-100 מ’ בהם הספרינטרים "זורקים" את החזה קדימה בתקווה להיות אלו שמצלמת הפוטו פיניש תזהה כמנצחים).
יותר מזה, החוקים הרלוונטיים ממליצים על שימוש בשופטי אתלטיקה ו/או צילום ווידאו – בדיוק בשביל מקרים, כגון המקרה שהיה היום, בסיום מקצה הנשים!
העובדה שהמארגנים, לא צפו כנראה אפשרות כזאת ולא נערכו בהתאם היא אולי בבחינת חוכמה לאחר מעשה, אבל האם לא היה ניתן למנוע את אי הנעימות והכעס על ידי הכרזה על שתי הראשונות כעל מנצחות במשותף, ואולי לחלק ביניהן את סה"כ הפרסים למקום הראשון והשני?
האם השאלה על איזה רגל הונח הצ’יפ (ימין אצל שתי הרצות, לפי מה שנראה לי מהתמונות) ובאיזה רגל נכנסה הרצה אל הסיום, צריכה לקבוע מי תוכרז כמנצחת?
אולי מעכשיו גם רצי ורצות עילית יצטרכו לקחת זאת בחשבון, ולייחס משמעות אחרת לביטוי – להיכנס ברגל ימין (להלן הרגל עם הצ’יפ).
מאז מרוץ כוכב יאיר האחרון, אני רוכס את הצ’יפ ברגל ימין במקום בשמאל, לאחר שרץ שהקדמתי, הופיע בתוצאות לפני – מצד שני אנחנו לא התמודדנו על שום מקום או פרס…
כדי לסיים עם אווירה יותר אופטימית, ניתן את הבמה לשמחת החיים והעידוד,
לה זכתה נועה בר-נתן, שסיימה במקום השלשי במקצה חצי המרתון, בין הנערות (לגילאי 17-19).
קישורים קשורים
תמונות חצי מרתון ירושלים כולל כל התמונות מכתבה זו כאן
| תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר |
