מאת:עופר ביידה
פעם נוספת אני חוזר אל הקפת התבור המסורתית, ובפעם השלישית גם מסכם אותו מנקודת המבט שלי (ושל המצלמה שלי כמובן) – גם אם זה לקח לי הפעם כחודש מאז המרוץ ותזכורת מאחד הרצים, אותו נפגוש בהמשך…
השנה איפשרו לרכבים להגיע יחסית קרוב לנקודה המשקיפה וקרובה לאזור הכינוס (יכלה להיות תמונה נחמדה, אם הייתי חושב על כך…)
וכך אני מגיע דקות מספר לפני הזינוק למרוץ התחרותי של צה"ל למרחק של כ-5.5 ק"מ – למשתתפי המקצה המקביל העממי יש עוד זמן למתיחות.
לחיצה על כל אחת מהתמונות בכתבה תפתח חלון חדש ובו התמונה ברזולוציה גדולה יותר.
נמשיך אל קו הזינוק, רצי המקצה התחרותי כבר מוכנים.
תדרוך אחרון,
והמרוץ יוצא לדרך.
שער הסיום כבר מחכה למנצח,
והנה הוא נראה באופק.
אברהם ארקה חולף על פנינו בדרכו לקו הסיום.
אבי דהן בדרך למקום השני,
ועידו שגב משלים את שלישית המנצחים.
במקביל לרצי המקצה התחרותי, מתחילים להגיע גם רצי המקצה העממי (ללא מספר משתתף וצ’יפ), והם מופנים לסיום בצד ימין – מאחר ובכל מקרה לא תירשם להם תוצאה, גם אם יחצו את קו הסיום.
לא מעט מהם הגיעו בריצה מהירה והתקשו לעצור – רצוי בפעם הבא להוסיף שלט כמה עשרות מטרים לפני כן, שבו יהיה מסומן, מהי נקודת הסיום לכל מקצה.
במקביל למקצה החיילים, השתתפו במרחק ל-5.5 ק"מ גם אזרחים – את המנצח אמיר לין, כנראה פיספסתי, אבל את השני מוחמד נג’ידאת (מימין בתמונה) ואת השלישית והראשונה בין הנשים זינב נג’ידאת (משמאל בתמונה), הספקתי להנציח.
המאמץ ניכר גם על פניהם של הרצים במקצה העממי.
גילי יואל מסיימת רביעית בין האזרחים ושניה בין הנשים,
לפני אזהאר נג’ידאת שמסיימת מקום אחד אחריה.
מדי פעם גם הגיעו קבוצות של חיילים שרצו יחד.
עוד מספר דקות חולפות, ועלי לגשת לזינוק למקצה להקפה המלאה בו ארוץ.
בסיכום שלי למרוץ רמת השרון – אושר על הפנים, אותו כתבתי ופירסמתי, יום אחד לפני מרוץ הקפת התבור – רמזתי שכנראה אצטרך למצוא דרכים חדשות להשתפר בצילום.
היה זה, כבר אחרי ששעות ספורות קודם לכן, קניתי את הדגם החדש והמשופר של המצלמה הקטנה, איתה צילמתי בשנה האחרונה.
ועם מצלמה חדשה זו, אני מנסה לפלס את דרכי קדימה – לא כי אני רץ עילית – אלא כדי ל"תפוס" תמונה יותר טובה,
נראה לי שהתוצאה מצדיקה את המאמץ…
יצאנו לדרך, צפוף קצת כדי להוציא תמונה יותר טובה,
רק לאחר כרבע דקה אני מצליח להכיל יותר אנשים בתמונה.
עוד קצת זמן חולף ונתעד את הסבל של הרצים (משום מה אני אף פעם לא "זוכר" כמה העליה הזאת קשה) גם במבט פנים.
אור חולף על פני במהירות…
בין הרצים הרבים ניתן לראות גם את אלוף פיקוד מרכז גדי שמני.
רצים ורצות רבים לא מוותרים על הקפת התבור – משה נח, לו זאת ההקפה ה-54 הוא אולי הדוגמא הבולטת, אבל גם אחרים עם מספר קטן יותר של הקפות (למשל ענבל רוזנר מימין בתמונה), נותנים למרוץ זה את הנופך המיוחד שלו.
העלייה לא נגמרת,
גם אם יש מדי פעם קטעים יותר מישוריים.
חיים שמרת ואפרת יצחקי מתמודדים גם הם עם העליות במרוץ אתגרי זה.
ואם הזכרנו רצים שחוזרים שוב ושוב לרוץ את הקפת התבור – האלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות הצבאיות – הוא אחד מהם.
אני מנסה לעודד את הרצות בתמונה ולספר להן שהעלייה מסתיימת בקרוב – מתי בדיוק? בשביל זה יש גארמין, אבל אז מגלה ששכחתי להפעיל אותו בזינוק…
לאחר כ-40 שניות אני מגיע לשלט שמבשר על סיום הקילומטר השני, זמן טוב להגיד שלום לרובי שמרון,
שניסיונותיו לשכנע את נהג האוטובוס להמתין מעט עד שאחרוני הרצים יחלפו, לא צלחו…
העלייה כבר מאחורינו, וגם עמיר אברהמי יכול לחייך.
אנחנו מגיעים לנקודת המים – שנה שעברה, התלוננו (כולל בסיכום שלי) על שהמים הוגשו בכוסות ולא בקבוקים, השנה יש שקיות מים (כמו שהיה בחצי מרתון ת"א האחרון).
עידית צדוק מחיל הים, בוודאי תסכים שבמרוץ כזה, הטעם של המים, הוא לא הדבר החשוב…
לפי הגארמין את המרחק בין השלט של סוף הקילומטר השני לסוף הקילומטר השלישי, עברתי ב-5:24 דקות – אבל המרחק שהוא מראה לי הוא רק 764 מ’, לכן הקצב האמיתי הוא 7:05 דקות לקילומטר.
מאחר ובכל מקרה לא אראה את המרחק האמיתי בסיום, זה כבר פחות עקרוני.
הגיע הזמן לעשות את מה שבשבילו באתי לכאן – לרוץ מהר בירידה…
לחלוף על פני עוד רצים ורצות, וכמובן לצלם תוך כדי כך – למרות שלפעמים זה היה קצת קשה, "כשמאבדים את הבלמים" בירידה…
גם צוף ארגמן, "מרחפת כמו פרפר" בירידה.
אפילו קצת עידוד היה לנו, כולל צופה ששרה את השיר: "שני חברים יצאו לדרך בים בם בום…"
בשלב, זה נפתח לי השרוך של הנעל, על זה כנראה נכתב המשך השיר: "לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר"…
לאחר קשירת השרוך (בנעל בה היה הצ’יפ – אולי זה העונש על ששכחתי וקשרתי אותו ברגל שמאל, לאור הלקח שלי בסיכום של מרוץ כוכב יאיר…), אני חוזר לרוץ.
כמובן שרצים ורצות רבים "שהצלחתי" לברוח להם בירידה, סגרו את הפער, אבל מאחר ואני לא מתחרה על מיקום או על שיא אישי, זה לא ממש משנה…
עוד קילומטר מסתיים (הרביעי), הגארמין דווקא חושב שהוא היה 1.25 ק"מ, הזמן שהוא לקח לי 5:39 דקות (קצב 4:32 דקות לקילומטר) – לא ממש נכון – לאור העצירה שלי לקשירת השרוך שנפתח…
עומר ברילר מקבל את הפוקוס,
וקובי זנגי ועמר זילברברג מתקבצים לתמונה משותפת.
אדר לארסן בת ה-13 רצה גם היא את ההקפה המלאה – כל הכבוד!
עומר ברילר שרץ בתמונה מאחוריה – אותו צילמתי לפני מספר דקות – יציע לי לצלם אותי,
ואני אכן מעביר לו את המצלמה, והתוצאה לפניכם.
אני מודה לו, עם עוד תמונה, כמובן.
אמבאצ’ו אלקה ואנדאלאמו קאסה נהנים גם הם מהנוף בריצה.
הכניסה אל דרך העפר כבר נראית באופק,
אפרים אהרוני בוודאי ישמח כמוני, להגיע לנקודת המים הצפויה.
ואכן שקיות המים מחכות רק לנו.
בשנה שעברה נאלצנו להתמודד בשלב זה עם הבוץ, הפעם ענן עשן מיתמר מקדם את פנינו…
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה…
טלי בן יעקב מטבריה – מסתובבת לאחור – מזל שאנחנו לא באיזור ים המלח ולוט לא נמצא בקירבת מקום…
אדר לארסן הצעירה, מרוויחה עוד תמונה,
לפני שטלי בן יעקב, פונה שוב לכיוון המצלמה.
אילן זלצמן, מייצג בכבוד את בית הלוחם חיפה.
ויטליו יוריין נהנה כנראה גם הוא, מהקטע הנוכחי של הריצה בכביש.
מלינה מרגילת מציגה לראווה את מספר המשתתף שלה,
אבל אז, מבקשת שאצלם דווקא את הגב שלה – עם התאומות שלה!
השלט לסיום הקילומטר השביעי כבר מאחורינו – מאחר ופיספסתי את הסימונים בשני הקילומטרים האחרונים, נבדוק את הקצב לשלושת הקילומטרים האחרונים.
15:45 דקות, ל-2.86 ק"מ לפי הגארמין – כלומר קצב ממוצע של 5:31 דקות לקילומטר.
חזרנו אל השדות, אמנון חרמוני, יניב שלום, רון שפרינצק וליאור שפרן, מנצלים בינתיים את השביל הרחב,
למרות שלא תמיד הוא היה כזה…
מפגש ראשון עם "האנטילופות" – קבוצת הריצה של צה"ל – הדס שבתאי, כבר רגילה לראות אותי מצלם אותה, תוך כדי ריצה לאחור…
ריצה בשדות, לא זרה כנראה לדוד לוי, שלפי החולצה רץ כבר במרוץ אייל.
זמן קצר, לפני שניפרד מהשדות לטובת כביש 65 (הכביש שמתחיל במחלף קיסריה, ומסתיים בצומת קדרים).
דודי מגר רץ ורוקד לצלילי המוסיקה – מזל שבתחרויות ריצה אין איסור לרוץ עם אוזניות – כמו בתחרויות טריאתלון…
כנראה שהשלט של סוף הקילומטר התשיעי, גם כבר חלף, הגארמין מבשר על 8:23 דקות אבל מתעקש שחלפו רק 1.53 ק"מ ולא 2 ק"מ (כלומר קצב של 5:28 דקות לקילומטר).
יש כנראה שתי אפשרויות – או שאני שיכור (ולא לחצתי על זמני הביניים בזמן – זמן התחלת המדידה באיחור לא רלוונטי – ואולי היה זה השלט לסוף הקילומטר השמיני בלבד) – או שהגארמין לא מרגיש כל כך טוב…
לאלי אנקורי, זה כנראה לא ממש מפריע להרים ידיים, לקראת הניצחון על המרחק והאתגר של הקפת התבור.
אני מנצל את הירידה האחרונה,
לפני שנאלץ להיפרד מהכביש,
לטובת השדות.
כך המעבר מהכביש לשדות, נראה מהצד השני.
בתחילת השביל בשדות, מקדמת את פנינו נקודת מים,
לפני תחילת העלייה האחרונה הלא קלה.
כצפוי, העלייה היא לא החלק החזק שלי (בלשון המעטה), וכך עוד רצים ורצות משאירים אותי מאחור…
ג’יי מלספין ואשר לקו בתמונה על רקע (רוב) הר התבור.
כנראה שהשלט המסמן את תחילת הקילומטר האחרון הופיע (בהנחה שלא לחצתי סתם על הכפתור של זמני הביניים בגארמין – חודש אחרי המרוץ – מי זוכר…).
הגארמין מראה, 1.78 ק"מ לקטע האחרון ב-10:36 דקות, כלומר קצב של 5:57 דקות לקילומטר.
במרוץ אתגרי כמו זה, גם למי שרץ אותו במסגרת המרוץ העממי של צה"ל, מגיע הכבוד – החיסרון, כמו שכתבתי בסיכום של מרוץ רעננה האחרון, שאז אי אפשר לציין את השם (כמו מי שרץ עם מספר משתתף, ומופיע ברשימת התוצאות).
לא רואים עדיין את הסוף…
"בהשקט ובבטחה", חניכי הפנימיה הצבאית מאפשרים לי לעקוף אותם, ובכך מרוויחים עוד תמונה…
קובי מור וברק דרור (אותו הבטחתי שנפגוש במשפט הראשון של סיכום זה) ואחריהם טור ארוך של רצים ורצות.
אחד הצלמים, התמקם כמאה מטרים מהסיום.
שער הסיום, נראה כבר באופק.
ואנחנו חוצים את קו הסיום, ושטיחי הבקרה של חברת IPICO SPORTS, עם המדידה האמינה של חברת "מרוצים" בראשות גבי ינאי, ואביעד שעל המחשב.
הגארמין מראה שהקילומטר האחרון היה מדוייק ולקח לי כ-6 דקות. הזמן שהגארמין מראה (52:32 דקות) כמובן לא רלוונטי, מאחר והפעלתי אותו באיחור של כרבע שעה, אבל לפי התמונות הזמן האמיתי שלי הוא בערך 1:08:12 שעות.
לפי התוצאות הזמן הרשמי שלי הוא 1:08:15 שעות, מקום 220 מתוך 371 שסיימו את הריצה מבין האזרחים ומקום 26 מתוך 38 בקטגוריה
מתוך סקרנות, אציין שעוד 104 משתתפים עברו אותי מבין החיילים מתוך 151 שסיימו, ועוד 17 מתוך 29 בקטגורית הגיל המקבילה לקטגוריה שלי.
לגבי המרחק – הגארמין מראה 9.280 ק"מ, אבל כזכור, הפעלתי אותו כמעט 2 ק"מ לאחר הזינוק, וכך המרחק האמיתי אמור להיות (בהנחה והסימון לשני הקילומטרים הראשונים היה נכון), בערך 11.3 ק"מ – מרחק זה הוא בערך המרחק שמדדתי גם בשנים קודמות.
עוד ועוד רצים נכנסים לסיום.
נעבור לקצת תמונות אווירה – איז’ו שלהב וצביקה יהלום עם בקבוק ה-Ice Tea בידו,
רצי רפאל מתייצבים לתמונה קבוצתית – כזכור הזכרתי בתחילת הסיכום שרצתי עם מצלמה קטנה חדשה, אחד היתרונות בא הוא עדשה יותר רחבה.
אחת הבעיות כתוצאה מכך, שהאצבע הלוחצת על כפתור הצילום עלולה להיכנס לטווח העדשה, זה לא קרה לי לאורך כל הריצה – קצת חבל לי שזה קרה עכשיו (כמובן שלא שמתי לב לכך בזמן אמת) – החלטתי להשאיר לרצים את תמונת המזכרת שלהם מהמרוץ.
וגם אני ממשיך אל פינת הרענון.
תמונה קבוצתית של רצים ורצות ובהם גם קצינים וקצינות מצה"ל – זוהר רונן, נורית שרביט, אפרת יצחקי, דרור פלטין וקובי מור.
ואם כבר תמונות אווירה, אז גם לי מגיע – אפרת יצחקי איתי בתמונה.
נעבור לאזור טקס הסיום – להקת פיקוד צפון מנעימה לקהל את הזמן עד לתחילת טקס הסיום.
השיר "שירו של צנחן" מצליח לעורר את חיילי וחיילות ביה"ס לצניחה.
תפאורה מרשימה, והכל מוכן לטקס הסיום.
ד"ר אורי שפר – ראש מינהל הספורט במשרד המדע, התרבות והספורט – פותח את טקס הסיום.
קהל רב מכבד את טקס הסיום,
ואת ברכותיו של ד"ר שפר (לשעבר מנכ"ל מכון וינגייט).
ראש המועצה האזורית גליל תחתון – מוטי דותן – ששותפה באירגון המרוץ, נושא גם הוא דברים.
אפשר להתחיל בחלוקת הגביעים והפרסים למנצחים.
המנצחות במקצה ל-5.5 ק"מ מבין האזרחים – זינב נג’ידאת ואזהאר נג’ידאת.
המנצחים במקצה ל-5.5 ק"מ מבין האזרחים – אמיר לין ואריה גומעה.
המנצחות בהקפה המלאה – קאלקידן בלקה מאתיופיה, לפני נינה פקרמן וג’סיקה מיסונישניק
המנצחים בהקפה המלאה – ימהרן יוסף, כוכב ביטאו וחיים מלכא.
נעבור לותיקים (גילאי 65-69) – יצחק פלדי, יגורוב ניקולאי וצבי כפתורי.
מהוותיקים לוותיקות (גילאי 35-44) – אורנה בלאו, רחל לין ורונה זמיר.
החיילים והחיילות ממתינים בסבלנות לתחילת הטקס שלהם.
גם אדר לארסן בת ה-13 אותה פגשנו בריצה, מקבלת את הכבוד כנציגה היחידה של הנערות מבין האזרחים.
הבת של יצחק שדה – מפקד הפלמ"ח – לזכרו נערך המרוץ, לוחצת את ידי חלק מהזוכים, כשהיא מלווה ע"י נכדותיה.
האלופים גדי שמני וגרשון הכהן (שכזכור רצו בעצמם את ההקפה המלאה), מעניקים את הגביעים בחלק הצבאי של טקס הסיום – למנצחות המקצה ל-5.5 ק"מ בין החיילות.
וגם למנצחים במקצה המקביל לחיילים כשאיתם גם סא"ל נורית שרביט.
אברהם ארקה שניצח במקצה הקצר, רץ גם את ההקפה המלאה וסיים שני במקצה זה.
נורית שרביט עולה על הפודיום בעצמה למקום השלישי, לחלוקת הגביעים להקפה המלאה בדרגת רס"ן ומעלה – הדס שבתאי ואפרת יצחקי משלימות את המנצחות בקטגוריה זו.
האלוף שמני עולה בעצמו על הפודיום למקום השלישי אחרי דודו דגן – לא ברור לי כל כך מהי הקטגוריה, מה גם שנראה שהגיל שנרשם לו, לא כל כך נכון…
בכל מקרה הזמן שלו מכובד ומרשים לאלוף בצה"ל!
בכך ניפרד מטקס הסיום ונעבור לסיכום:
1. ארגון המרוץ היה טוב מאד, לא היה חסר מים (גם אם הטעם של מים בשקית לא יזכה בפרסי צרכנות…)
2. אולי כדאי שהמשטרה, תירתם לאפשר לרצים לצלוח את העלייה, ללא רכבים (ובעיקר העשן שהם פולטים) בפעם הבאה.
3. חבל שהעובדה שמרוץ הרצליה התקיים יום לאחר הקפת התבור פגעה בשני המרוצים.
להתראות בשנה הבאה – כי על הקפת התבור לא מוותרים!
קישורים קשורים
תמונות הקפת התבור – ההקפה המלאה – כולל כל התמונות מכתבה זו כאן
תמונות הקפת התבור – המקצה ל-5.5 ק"מ – כולל כל התמונות מכתבה זו כאן
| תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר |
