מאת:דנה מורן
"בואי נמלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות
בואי נמלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת לאילת"
(ירון לונדון)
כנראה שלקריאה הזו לא אענה השנה.
כבר הצהרתי שהתחרות הבאה שלי תהיה המרתון (או אולי כמה תחרויות ריצה קצרות יותר בדרך)… כך שטריאתלון – בטח ובטח כשמדובר באליפות הארץ – ממש לא באה בחשבון. והאמת? זה קצת צובט.
מהרגע שהחלטתי שחיי עוברים דרך הספורט הזה, התחרות באילת היתה סוג של פסגה. ולא רק התחרות, בעיקר ההכנות. שיחות היום נעות סביב האימונים… מתי רצים / שוחים / רוכבים… מתי לוקחים יום חופשי… נשארו רק ככה וככה שבועות… ומה אוכלים כדי לא להגיע כבדים מדי לאימונים… צריך לקבוע תור אצל המוסכניק לוודא שכל השפיצים במקום ושההילוכים עוברים חלק… להרשם ולהזמין מקומות במלון… והנה סוף שבוע של מחנה אימונים… ועוד אין לי מושג מה אלבש לתחרות שיהיה לי נוח…. ולהכין Check list של מה שלוקחים לאילת. בטוח אשכח משהוא… לבדוק בפעם המיליון את רשימת המשתתפים ומי תגיע מקבוצת הגיל שלי… ומתי להתחיל להוריד עומס מהאימונים ופחמימות מהארוחות…
בקיצור, יש המון התרגשות.
להשלמת התפאורה, בואכה ים תרשיש, ברור שהעיר בהחלט יודעת לקבל את פני באיה באווירה של פסטיבל. חלק מהחגיגה זה לראות רכבים עמוסי אופניים שועטים לכיוון המלונות. שלטי ההכוונה של המסלול כבר ניצבים במקומם… ואוטוטו המון תחתונים יגדשו את חופי העיר. מכיוון שתמיד הגעתי בשעות הצהריים המאוחרות ביום לפני, הרי שהיו אלו שכבר יצאו לסיבוב לבדוק את הרוחות (אלו הנושבות בכביש ואלו שהמוזות מייצרות…). זה לכשעצמו בדר"כ הכניס בי קצת אווירה בריאה של מתח ותחרותיות.
ובעוד רב חבריי עסוקים בהכנות הגדולות לאירוע, בפרץ של נוסטלגיה אני נזכרת איך התחרות בשנה שעברה היתה הגרועה בחיי. המועד נפל מבחינתי בין שני שיאים חשובים אחרים. קליימקס אחד – המכביה, קליימקס שני – המרתון. במילים אחרות, הראש כבר היה על מדרכות מדריד יותר מאשר בים האדום. ואם זה לא מספיק, הרי שביום לפני המאורע עוד הייתי בפגישת עסקים בניו יורק. אחרי 17 שעות בפוזה של כסא נוסעים (הטיסה והנסיעה דרומה) הגעתי רצוצה עם Jet lag היישר לארוחת פסטה. מעבר לעובדה שבשל לחץ העבודה לא היה לי די זמן לאימונים ולהכנות… גם לא הספקתי להתארגן נפשית למעמד ולחשיבותו. ניסיתי להרדם ותוך כדי שאני סופרת כבשים הספקתי להזכר בכל הדברים שלא ארזתי לפני הנסיעה לארה"ב ויחסרו לי בעיר הדרומית. בבוקר התחרות שעון החוף המזרחי עדיין היה מושרש בי יותר מאשר זה של ארץ הקודש. לכן הזינוק מבחינתי היה בשעה אחת לפנות בוקר. לא מאוד רעננה יצאתי מהמים וסחוטה עוד יותר התחלתי את הריצה. למרות הרצון העז לא הצלחתי לעקוף יריבות ותיקות, והגרוע מכל, לא הצלחתי להביא את החיוך לקו הסיום.
השנה אני נאלצת לוותר על כל אלו. לא בגלל הטראומה מהשנה שעברה. בעיקר משום שהאימונים של אף אחד מהמקצועות לא ממש הביאו אותי למצב שבו אני יכולה להתמודד בתחרות. אני מפחדת להכנס ל Mode של השגיות, ללחוץ חזק מדי ולהעצים את מידת הנזקים הפיזיים. בחירוק שיניים, הפעם אני לא לוקחת חלק במסיבה.
אבל לכל אלו שכן מתכוננים, מתרגשים ויעמדו על קו הזינוק, אני מאחלת המון בהצלחה.
