מאת:דנה מורן
פוארטה נטאלאס…. דרום צ'ילה.
פה זה קצה העולם. בלי שמאלה. פשוט קצה העולם. קחו את הגלובוס ותחפשו את הפינה הכי דרומית של דרום אמריקה.
שם אני עכשיו. קצת חופש… מה רע?
לפני הנסיעה שאלתי מ-מ.י. כמה עצות. מה לעשות אם לא אוכל לרוץ במהלך הטיול. אחרי הכל אני לא רוצה לאבד את מה שכבר הרוחתי… התשובה היתה לחפש כמה גבעות… לעלות ולרדת.
זה צריך להיות אימון טוב. אז נסעתי עד לפה כדי לעשות טרקים באחד הפארקים המדהימים שראיתי (בינתיים). היו הרבה עליות, כך שמצוותו של מ.י. לשבוע – בוצעה.
על הנופים המשגעים אני יכולה לכתוב עמודים רבים ולקשט בתמונות שניראות כמו פוסטרים של מרלבורו. אבל לא פחות מדהימים הם האנשים שפגשתי בדרך.
אחד מהם, בחור ספרדי שגר במדריד. מיד התגאתי בעיר המוצא של המרתון הראשון (והיחיד בינתיים) בחיי.
התברר שגם הוא בין הרצים. בעצמו גמא כמה חצאים. מכיוון שהחלטנו לטייל ביחד, מעבר לדיונים על המסלול – מה סוחבים על הגב ואיפה ישנים, בדקנו גם מסלולי ריצה אופציונלים כחלק בלתי נפרד מהקילומטראז' השבועי של הטרק.
במרחק נגיעה, שלוש שעות נסיעה, פגשנו חבורת בנות אמריקאיות. כמה מפתיע… לאחת מהן ביצבץ שעון דופק מתחת לשרוול. ברור שגם היא שייכת לכת שלנו. לזכותה שלושה מרתונים (אחד מהם בוסטון – יש כבוד!) וחצי איש.
הנופים משגעים אך לא פחות האנשים
נדמה שהרצים שייכים למדינה אחרת. משלהם. הם מייד מתקבצים לשיחה על הנושא האחד המשותף. את השאלות המקובלות בטיולים כמו "מאיפה אתה בארץ? מה אתה עושה? מתי אתה חוזר לישראל?" מחליפות שאלות מסוג אחר: "איפה עשית מרתון? מה התוצאה הכי טובה שלך ב-10KM? ומה התחרות הבאה שלך?"
התישבנו ליד האח והתחלנו לקלף מעלינו את המעילים והפליזים כדי לחשוף את בגדי הספורט. אם הם מנדפי זיעה בפארק הירקון, אין סיבה שלא יהיו יעילים בהרים. מעבר לזה, כל אחד התגאה בחולצות הנבחרת או התחרות הכי ראויה בעיניו. האחד הביא חולצה של מועדון רצי ההרים בספרד…, השניה חברה בקבוצת נשים שרצות על מנת לאסוף כסף ולתרום לקהילה…. ואני – עם החולצה של המכבייה!
באופן טבעי השיחה כללה מילים כמו אינטרוולים, טמפו ושאר שמות של מותגים ותחרויות… והכל בג'רגון שידוע רק לנו. כת כבר אמרתי? אלה שלא השתייכו בהו בנו ופיהקו.
אני שמחה להשתייך לקבוצה הזו.
הריצה הראשונה הייתה דווקא לבד, בבירה סנטיאגו. מכנסיים ארוכים, MP3 והמון מבטים מקומטי מצח מצד המוצ'ילרים האחרים. לאן המוזרה הזו הולכת? רצתי לפארק הקרוב (עוד מקום עליה לרגל לחברי הכת) תוך כדי שאני חולפת על פני השוק…. ככה, בין הדגים, הבננות והדיסקים המזויפים נתקלתי באותם מבטים תמוהים. הקצב היה די איטי כדי שאוכל להנות מהעיר מחד ולא להתעייף מצד שני. אחרי הכל לא ממש בא לי להתקל באיזה רוכל צ'יליאני רק בגלל שלא ראיתי אותו…
אחרי שעה חזרתי, משילה מעלי כמה עשרות שעות טיסה ומביאה חיוך מאוזן לאוזן. איזו דרך נהדרת להתחיל חופשה.
עכשיו אחרי הריצה וארבעה ימים בהרים אני מתכננת את האימון הבא. CLARO!.
