מאת:דנה מורן
אני רוצה להתוודות על סיפור קטן ששמרתי לעצמי… אבל עכשיו אפשר להוציא אותו לאור.
לפני שלושה שבועות פניתי למ.י. כדי להכין תכנית מפורטת ומקצועית לקראת המרתון. משהוא שיתאים לרמת הכושר, למוטיבציה ולתאריך היעד שמתקרב מהר מאוד. באמת קיבלתי ממנו אחת שכזו. אבל בנוסף גם קיבלתי הערת אזהרה.
מעבר לעובדה שהוכחתי את הדמיון הפיזי ביני לבין מפורסמים כמו דיים עדנה / רוזאן בר או אסתי זקהיים, הרי שגם לא הופעתי בשיא הכושר. אי אפשר להשוות כמה ריצות בודדות על אדמת צ'ילה כהכנה לפעילות כמו זו שאני מתכננת ברומא. במילים אחרות, לא ממש ניראתי כמו ספורטאית שרוצה לרוץ מרתון כעבור 13 שבועות.
מ.י. הקשיב לטענותי, מדד את שומני ולבסוף אמר את מחשבותיו. "מרתון רומא, אמצע מרץ… קרוב מדי. כדאי להכין תכנית מגרה… מרתון אחר באזור מאי. זה יאפשר לך להתכונן מספיק זמן, ולהרגיל את הגוף לנפחים ולעומסים שאיתם הוא אמור להתמודד בתקופה הקרובה."
חזרתי הביתה קצת עגומה.
זו הפעם הראשונה שמבקשים ממני לוותר על תחרות יעד. את כל המכשולים הקודמים עברתי עם רמת פציעה זו או אחרת. ודווקא עכשיו, כשאני מרגישה שיש התקדמות ושלא כל כך כואב עם כל צעד… מבקשים ממני לסגת. מכיוון שהטיעונים של מ.י. מאוד רציונלים, לא יכולתי שלא לתת בהם מחשבה זו או אחרת. בשנה שעברה, לפני מרתון מדריד, בשיא הפציעה (נשמע לרגע כמו סטטוס שיש לשאוף אליו. חס וחלילה…) היו המון אנשים שניסו להניע אותי מהשטויות שאני עושה. חלקם פנו אלי באופן אישי, חלקם ירו חיצים דרך פורומים אלקטרונים שונים… ובכל המקרים ביטלתי את הערותיהם באחת. הייתי לי מטרה מול העיניים, אנשי מקצוע ליוו אותי בהרפתקה הזו ולא היה שום דבר שבעולם שיזיז אותי מהדרך. והנה עכשיו, אחד מאותם אנשי מקצוע שאני כ"כ סומכת עליהם מבקש ממני להרגע מעט. זה קשה.
המטרה – הקוליסאום
החלטנו לעשות ניסיון של שלושה שבועות. התכנית כללה אימוני נפח, אימוני עליות, ושוב נפחים. בהתחלה פחדתי לדחוס יותר מדי בבת אחת. לא היה לי ברגליים קילומטרא'ז שיש להתגאות בו כרקורד שבועי ובכל זאת אני מתעקשת להכנס לתכנית מסודרת שרק מתעצמת ותקבע אם אני מסוגלת לעמוד ביעדים שקבעתי לעצמי.
במשך שלושת השבועות, עם כל מסלול וכל הר שהקפתי ראיתי בעיקר דבר אחד מול העיניים – את המטרה (או לחילופין את הקולוסאום…). היה לי ברור שכמו כל מכשול שאני נתקלת בו, גם זה יהיה רק מסוכה שמדלגים מעליה. והמשכתי לרוץ עם אותה ההרגשה, וכל ריצה רק מחזקת אותי. לא רק את השרירים. גם את הנפש.
השבוע הופעתי שוב אצל מ.י.
הפעם ניצלתי מלעלות על המשקל אבל עיני הרנטגן שלו ידעו להגיד שקצת הצטמקתי. מכיוון שבפעמים הקודמות הוא ידע לעמוד על שינוי במשקלי ברזולוציה של חצי קילו(!), מאוד שמחתי לנוכח הקביעה הזו. חצי שמחה, חצי הססנית תיארתי לו את מעללי בשבועות המבחן. כמה רצתי וכמה עליתי ואילו אימונים עשיתי שמעלים את הדופק… וחיכיתי לגזר הדין. אני לא אתאר את כל הפגישה, אלא אציין רק את הדברים החשובים: יצאתי ממשרדו עם חיוך ענק ודף שמשרטט במדויק מעל כמה קילומטרים אני צריכה לרחף כל שבוע ואילו ריצות ארוכות, מתוכם, אני מתכננת לברכיים… במילים אחרות, Rome it is!
ואין שוב דבר שיעצור אותי עכשיו.
