שמאל-ימין-שמאל-ימין-חזור

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:חיים דאון







עוד כתבה "מחזקת" על איש מבוגר שהחליט לרוץ מרתון לראשונה בחייו. אם את או אתה אחד המתלבטים שגבי מרחק זה הנה עוד "מכור" שהצטרף לאלפי המשוגעים בישראל ששמו חיים.

חיים דאון, בן 54, עוד אניטזה לרץ למרחקים ארוכים, מגלה לנו שכולנו בפנים רצי מרתון. הנה סיפורו המרגש על ההכנות, התקלות, והסיום המרגש של מרתון ניו יורק.



לפני שנה החלטתי לנסות לרוץ חצי מרתון. לא שאני חדש לריצה, אני רץ באופן קבוע כבר מעל 20 שנה, ומשתתף במרוצי 10 ק"מ (בפחות משעה), אך בפעם הראשונה שניסיתי חצי מרתון ב 2002, לא הצלחתי לסיים את הריצה, והחלטתי לנסות שוב, הפעם עם הכנות נכונות.
יחד עם כמה חברים (מל ומורין) בוגרי מרתונים שרצים כל שבת בבוקר בפארק יהושע, הצטרפתי. רצנו מקניון אילון עד לאחד הגשרים לאורך הפארק, וחזרה כ-12 ק"מ.
לאחר שבוע רצנו לגשר הבא.
שבוע אחרי רצנו במקום אחר 14 ק"מ.
אני לא אשכח את ההרגשה הנפלאה בפעם הראשונה שחציתי את ה-16 ק"מ, וכל מה שנותר היה להרשם לחצי מרתון אילת (שלושת הגבולות).

בינתיים עוד ידידה (יהודית) הצטרפה אלינו (עכשיו אנחנו 4) ויכולתי לראות בקשיים שלה, את הדרך הארוכה שכבר התקדמתי.
להגיע ל-18 ק"מ לא היה קשה במיוחד אך בפעם הראשונה שרצתי 20 ק"מ, כשבוע לפני המירוץ, לא ידעתי אם אצליח להוסיף עוד קילומטר.





"החבר'ה באילת במרוץ שלושת הגבולות




קבעתי לעצמי מטרות: לסיים את המירוץ בריצה ו…עם חיוך על הפנים.
כאשר ירדתי לאילת ופגשתי את החבר'ה כל חששותי היו בהילוך גבוה אך השתמשתי בפסיכולוגיה שבגרוש וקישטתי את החולצה, אכלתי מנה גדושה של פסטה ושתיתי כמוית מכובדות של מים לפני השינה.
את המירוץ סיימתי ב-2:09 וכמה שניות, ועם חיוך, דמעות מרוב אושר וסיפוק עצמי. בסיום הצטלמנו, ארבעתנו, למזכרת.


בארוחה שאחרי המירוץ, כאשר כולנו עם מצב רוח מרומם, מל ומורין סיפרו על החוויה שלרוץ מרתון אמיתי. מל כבר רץ בניו יורק, אתונה ופריז (שסיים בפחות מ-4 שעות), מורין רצה כבר וושינגטון וניו יורק (גם סביב ה-4 שעות) ואני ויהודית מחליפים מבטים "לא תודה".
אבל ככל שדיברנו, חשבתי למה לא? מה משמעות חיי מלבד עבודה ובית. הילדים גדלו, העבודה לא ממש מלאה אתגרים חדשים, אולי בכל זאת אני יכול להצליח לעשות משהו ש-0.1 של 1% של אכלוסיית העולם עושים?
חשבתי על המירוץ שזה עתה סיימתי-21 ק"מ. האם אני מסוגל לעשות את זה עוד פעם בלי לעצור?
ראיתי את המבט של אשתי שדואגת ומלווה אותי לאורך כל האימונים, ומייד הבנתי שכדאי להתיעץ לפני קבלת החלטה, ורצוי שזה יתחיל עם רופא המשפחה. מאחר ורץ המרתון הראשון הצליח לסיים את הריצה שלו אך נפל ומת מיד בסיום, לא רצינו שאני אחזור על שגיאות העבר.
לאחר בדיקה קצרה הופניתי למרכז הספורט של הקופה לסדרת בדיקות מקיפות. בסיכומו של עניין, אמרו שאין סיבה רפואית לא לרוץ מרתון.



החלטתי לעשות את זה, ואחריי גם יהודית. דבר ראשון קניתי לי 3MP, במחשבה שאם כבר לרוץ הרבה שעות, אז לפחות עם מוסיקה טובה.
מל ישר הכין טבלאות אימונים והשאיל לי כמות מכובדת של ספרי ריצה. מורין העניקה לי מהדורות של ג'ורנלים Runners World, Running Times וכו' וארבעתינו נרשמנו לניו יורק.
מרתון ניו יורק הוא אחד הגדולים וחשובים שבמרתונים. אולי לא יוקרתי כמו בוסטון (עיר הולדתי) אך יש השתתפות של 38,000 רצים, 2 מיליון צופים והעיר מתמסרת למירוץ.
עבור רץ ישראלי מצוי (אני) שכל הניסיון שלי במירוצים הוא לזכור את הנהג שלא מוכן לחכות חצי שעה על מנת לאפשר לרצים לעבור, מקלל את המשטרה ופורץ מחסומים, לחשוב שסוגרים עיר קצת יותר גדולה מכפר סבא ליום שלם, והתושבים משתתפים בשמחה, זה פשוט לא יאמן. קראתי על "קיר הרעש" בברוקלין, איפה שיש כל כך הרבה מעודדים צורחים, שלא ניתן לשמוע את הנשימה. שמעתי על הסיום המרגש בסנטרל פארק ועל החיוכים והמדליות שרצים לובשים אחרי המרוץ.
קבעתי מטרות: לסיים את המרתון בריצה, עם חיוך, ובפחות מ-5 שעות.
5 שעות-כי כל מי שמסיים עד 5 שעות, השם שלו יופיע בניו יורק טיימס שיוצא יום למחרת המרוץ.
התחלתי לספר לכו-ו-ו-לם כך שיהיה לי מאוד קשה להתחרט.
הכנסתי את עצמי לאמביציה שאני יכול להצליח. אני אתאמן נכון, ואני אצליח!
אשתי שכנעה אותי שעם כל הכבוד לחברים מנוסים ככל שהם, עדיף גם לקבל יעוץ מקצועי יותר, והלכתי לסדרת פגישות עם יאיר קרני.



בפגישה הראשונה באתי עם טבלת האימונים, מעקב אקסל של קילמטרים שאני רץ כל שבוע ובציפיה לשמוע "כל הכבוד-ישר כח".במקום זה שמעתי: "אדוני, אתה שמן מדי, אתה חייב לרדת במשקל, לא תוכל לרוץ מרתון בכיף במשקל שלך".
עולמי נחרב.

אני אוהב בירה, ממתקים, אוכל מהיר מדי פעם, ועוד בירה.

במאמץ משותף עם אשתי שהכינה לי ארוחת צהריים כל יום ודאגה שיש רק אוכל בריא בבית (והיא קונדיטורית) התחלתי לשלב אימונים עם דיאטה ואחרי כ-3 חודשים ירדתי 10 ק"ג.

ושוב עולמי נחרב.
גילו אצלי קילה (הרניה).

אני נרשמתי, התקבלתי ושילמתי בשביל המרתון, הזמנתי טיסה, מלון, חופשה (אם כבר ארה"ב, אז גם לטייל קצת) והספקתי לספר לכולם ועכשיו זה!!

יאיר אמר שאחרי שבועיים אוכל לחזור לריצה, כל החברים סיפרו לי איך אצלם זה לקח חודשים עד שהחלימו.

בינתיים עד לניתוח הריצות שלי היו 12 ק"מ – 3 פעמים באמצע השבוע, וריצה ארוכה בשבת (שהריצה הכי ארוכה כבר הגיעה ל-25 ק"מ).
אחרי שלושה וחצי שבועות של החלמה חזרתי לרוץ.
איזה הרגשה נפלאה. ישר נסעתי לחנות ספורט יעודית בתל אביב וקניתי את הנעליים למרתון. קניתי גם מכנסיים, חולצות, גרביים, ותוספי מזון. אפשר לרוץ בלי כלום, הרי ריצה זה הספורט הכי טיפשי שיש, שמאל-ימין-שמאל-ימין-חזור, אך כמו ההוא שרץ את המרתון הראשון, אם העולם התקדם, והטכנולוגיה התומכת (והמוכרת) מסייעת, למה לא להשתמש באמצעים שעוזרים למנוע או לפחות להקטין סבל והופכים פציעות וכאב למיותר.



רצתי ורצתי ורצתי. התרגלתי לרעש של דריכת הרגליים על האספלט, כבר לא רציתי לשמוע מוסיקה, רק את צליל הרגליים.

בחודשיים לפני המרתון הריצה הארוכה (בשבתות) צריכה לעלות בהדרגה עם ירידות קלות. כך שרצים 27, 30, 25, 32, 36 ק"מ.



לא כל שבוע היתה ריצה מוצלחת. לפעמים אני רץ ללא רצון, הראש לא נותן לי לזרום. כאשר הראש לא נמצא, גם הרגליים לא מוצאות מנגינה.
בכלל, בתקופות שונות של האמונים לכולנו היו הפרעות שונות: מל היה במלחמת לבנון, אני עם הניתוח, מורין נסעה לחו"ל, ויהודית חיתנה בת.
צריכים להגיע לפסגת המרחקים כ- 3 שבועות לפני המירוץ ובאופן הדרגתי להקטין את המאמצים. הגוף מוכן, הגוף הוכיח שהוא מסוגל לרוץ שעות על גבי שעות. I'm a lean, mean, running machine.
זה גם הזמן לקנות עוד זוג נעליים, אותו סוג נעליים שאני כבר מתאמן איתן כמה חודשים. בשבועות לפני המרתון אני ממשיך לרוץ בשבתות אך פחות (25 ק"מ, 20 ק"מ, 15 ק"מ). באמצע שבוע אותו דבר, במקום 12 ק"מ, רק 6 או 8 ק"מ.



זהו, המועד קרב ובא. תכננתי הכל מבחינת הטיסה. כמה אלכהול לשתות וכמה שעות לישון על מנת שאהיה מספיק עייף בניו יורק בשביל שלא אסבול מ-jetlag. ביום הטיסה החליטה ההסתדרות להשבית את הטיסות לכמה שעות, וחכינו 6 שעות בנתב"ג. כל תוכניות השינה שלי השתנו ובמקום לנחות ב 4 אחה"צ, נחתנו בחצות בין יום ה' ל-ו'.


יום שישי היה היום של האקספוזישן,המקום שבו מקבלים את המספר, הצ'יפ, החולצה, והכי חשוב, איפה שכל הייצרנים של ציוד, ביגוד, הנעלה, תוספי מזון וכו' מראים לנו מה שיש להם להציע. ממש קרנבל.





יום שישי היה היום של האקספוזישן




ביום שבת היתה ריצה של כל המשתתפים הבינלאומיים מבנין האו"ם עד נקודת הסיום בסנטרל פארק. היו משלחות מאוד מכובדות וססגוניות ממדינות שונות. היו כ-30 ישראלים. כמה חבר'ה אפילו הביאו דגלים, והקונסוליה ארגנה לנו חולצות עם דגל ישראל מקדימה, ומאחורה ISRAEL♥NY ולמטה: jdate.com.





ביום לפני המרתון בריצה של המשתתפים הבינלאומיים




יום ראשון נפגשנו אני, מל, מורין ויהודית ב-5:30 ולקחנו מונית לספריה המרכזית של ניו יורק.
אלפים על גבי אלפים של אנשים כבר היו שם בתורים של נחש שאתה כל הזמן זז. הלוגיסטיקה פשוט מדהימה. בכל מרחק בין שני רחובות ניתן למלא 6 אוטובוסים. שישה בלוקים, 36 אוטובוסים. שישיה מתמלאה, ושישיה נוסעת, והתור ממשיך לזרום. בצ'יק צ'ק מצאנו את עצמנו יושבים באוטובוס ונוסעים. המחשבות שלי רצו יותר מהר מכל ריצה שאי פעם רצתי. מה אני עושה פה? אני מביט מסביבי, כולם צעירים יותר, רזים יותר, ספורטיבים יותר (יפים יותר?) ממני. איך הכנסתי את עצמי להרפתקה שכזאת?
במהירות (כשעה) הגענו לסטטן איילנד, נקודת הזינוק.



אלפים על גבי אלפים של רצים, מחולקים לשלושה איזורים לפי צבע המספר (אנחנו שייכים לשדה הכתום) וישר נכנסתי לתור לשירותים. צריכים, לא לצריכים, ראיתי את התור הארוך וידעתי שעד שאגיע, אצטרך. השעה 9:00 והזינוק ב-10:00 התחלנו ללכת לכיוון הזינוק. מרחתי את הרגליים עם בן-גיי כי היה קר מאוד. ידעתי שאתחיל לרוץ בלי מכנסי טריינינג אך את הסווטשרט אלבש עד שאתחמם. העיר ניו יורק אחר כך אוספת את כל הבגדים שכולם זורקים ותורמת לחסרי בית. עלינו על הגשר ושמענו את ההימנון. קבענו שאני ומל רצים ביחד, ומורין ויהודית רצות ביחד. איחלנו בהצלחה אחד לשני והרגשתי שאני יוצא לקרב. שמענו את יריית הפתיחה והתחלנו.



הגשר הראשון שחצינו הוא גשר מאוד מפורסם שמרוב דפיקות הרגליים, סופג את הפולסים ומתחיל להתנענע. מיד עצרתי להשתין בגלל כל המתח וגם רציתי לדעת אם הגשר באמת מתנענע. סביבי מלא גברים עומדים ונשים כורעות, כו-ו-ו-לם משתינים והגשר, לא ממש מתנענע!





כו-ו-ו-לם משתינים והגשר, לא ממש מתנענע!




וכך זה המשיך. שמאל ימין שמאל ושוב. נכנסנו לשכונות מלאות משפחות בצידי הכביש. מדי פעם שמעתי go caveman, שזהו הכינוי שלי בחבר'ה והעידוד הזה של הקהל עזר להמשיך. הילדים הושיטו ידיהם ל"היי פייב" וגם זה עזר. רצים ורצים. כל כך הרבה אנשים רצים. דיבתי עם מל, דיברתי עם רצים מפינלנד, מקסיקו, מאנגליה ומהרבה מדינות בארה"ב. כל כמה קילומטרים היו מים ומשקה אקסוטרני (הוספת מלחים) ואלו היו המקומות הכי מסוכנים. אתה גומר לשתות וזורק את הכוס. ברחוב היו שלוליות מים ומאוד חלקות. באחת הפעמים משהו זרק בטעות את הכוס ישר לפרצופי אבל צחקתי.

יום קודם סיכמתי עם אישתי, הבן שלה ואשתו והבת שלי, איפה ניתן לעמוד על מנת לראות אותי. הם הכינו שלטים באנגלית ובעברית לעידוד.קבענו שהם יחליטו לעמוד במקודות המייל ה-8 או ה-16 או ה-18.
לאורך המסלול התושבים יצאו בהמוניהם, כולם עם שלטים או דגלי ארצות מוצאם: קובה, פורטה ריקו, אירלנד ועוד. אני יודע שיש הרבה ישראלים או לפחות יהודים בניו יורק אבל אף דגל ישראל לא ראיתי. הזכר היחיד לעמינו היו החסידים שהסתכלו בתמיהה, גיחוך ושעמום.
כאשר עברנו את מייל ה-8 הסתכלתי בצדדים אך לא ראיתי את משפחתי. כאשר הגענו למייל ה-16 עדיין חיפשתי אותם ועדיין לא ראיתי אותם אבל עכשיו אני עייף ומתקרב ל"קיר". "קיר" זה מושג בריצה כאשר הגוף עייף והמוח משדרים תבוסה. התחלתי לחשוב שאני עושה את כל העבודה (רץ) וכל מה שעליהם לעשות זה להופיע ולעודד אותי, וגם זה הם לא יכולים לעשות? ככל שחשבתי, התעצבנתי יותר, וכך התעייפתי יותר.





כאשר עברנו את מייל ה-8 הסתכלתי בצדדים אך לא ראיתי את משפחתי




השיא הגיע כאשר עלינו על גשר קוויינסבורו. זהו גשר ארוך וחשוך מאחר ורצים בין מפלסים. כל צעד היה כמו קילומטר. מל ראה את מצבי, ומצבם של כולם, והתחיל לשיר באנגלית נוסח "אל המעין" וכל הסובבים איתנו שרו, וכך עברנו את הגשר הארור הזה. יוצאים מהגשר לתוך הארלם ומקום הומה אדם שצופים ומעודדים ומשפחתי איננה.





אל המעין, בא גדי, בא גדי קטן…




פתאום במייל ה-19 ראיתי את השלטים מרחוק, התחלתי לצעוק, לקפוץ, לנפנף ידים, מצאתי אותם! אישתי (יהודית), בתי (מירב), הבן של אישתי (מושון), ואישתו (גליה). הם באו לראות אותי, לעודד אותי, ולהראות שאוהבים אותי. כל כך התרגשתי לראותם ששכחתי לעצור, רק עברתי אותם בהילוך איטי עם לחיצת ידיים והמשכתי לרוץ.

מסתבר שהם כן היו בנקודות המפגש שקבענו אך מאחר ולא ידעו בדיוק מתי אני אעבור, הקדימו ואיחרו. פעם הבא אעשה כמו הרבה רצים שראיתי, לקחו טלפון נייד והודיעו על התקדמותם.



איזה התרוממות רוח, מל התחיל להגיד לי להאיט את הקצב,כי אני עשוי להתעייף, אבל זה לא עזר. זה היה כאילו הכניסו לי זיקוק בתחת. לבסוף מל אמר שאם אמשיך לרוץ מהר, אמשיך בלעדיו. זה החזיר אותי לפרופורציות וחזרתי לקצב שקבענו.
רצנו במקביל לסנטרל פארק, עליה אחת ארוכה של 5 קילומטר, אבל בידיעה שהסוף מתקרב. נכנסנו לברונקס ושוב חוזרים לתוך סנטרל פארק, עוד יותר קרוב לסיום.
אחרי החצי מרתון של אילת השקעתי בשעון דופק GPS שמודד מרחק ואחר כך מורידים למחשב ומופיע איפה רצתי בעולם (תל-אביב, כפר סבא, ניו יורק).
הסתכלתי בשעון וראיתי במייל ה-25 שהזמן הוא בערך 4:20.
שוב התעצבנתי.
השעון דפוק, אני אמור להיות יותר קרוב ל-5 שעות.
אני רואה את המייל ה-26.

אני רואה את הסיום.

מל אומר לי להוריד את הכובע ולא להסתכל על השעון כי מצלמים. אנחנו מחזיקים ידיים מורמות ועם חיוך ענק עוברים את קו הסיום בריצה. מיד התחבקנו בתחושת נצחון.
השעון בסיום מראה 4:31:41.

ידעתי שלקח כמה דקות לעבור את קו הזינוק, המשמעות היא שאת המרתון הראשון שלי סיימתי בפחות מארבע וחצי שעות.




ממשיכים ללכת כי יחד איתנו עברו עשרות רצים אחרים, ואחרינו מאות רצים שכרגע סיימו.
אחרי כ-100 מטר יש שולחן ומחלקים לנו את המדליה.
עוד 100 מטר ושולחן נוסף עם שמיכות אלומיניום כי באמת קר.
עבור ציבור הרצים, כאשר אין לאן לרוץ ואין סיבה ללכת, עומדים.



וכך היה, פשוט עמדנו מול חומה של אנשים שלא ממהרים לשום מקום.
התכופפתי והורדתי את הצ'פ מהנעל אך מרוב כאבים לא יכולתי להתיישר. גם לא יכולתי לשרוך את הנעל. בסוף התיישרתי במקצת ואז התחילו רעידות הקור. הגוף שלי נכנס לשוק תרמי וכל הגוף רעד כאילו אני מתחשמל. מל שאל אם אני בסדר וכבר לא יכולתי לדבר, רק לרעוד. הוא החל לצעוק "חובש" ואנשים באו ולקחו אותי לאוהל מרפאה. שם טיפלו בי עם תה חם והרבה שמיכות למשך כחצי שעה עד שהגוף נרגע.
תוך כדי ישיבה באוהל ראיתי אנשים מעולפים, אנשים שלא מסוגלים לעמוד, אנשים שלא מסוגלים לשבת ואנשים שמרוב כאבים בוכים. הבנתי שזמני באוהל תם, קמתי ולאט לאט הלכנו לאסוף את התיק שלנו ממשאית UPS.


התלבשנו כי עכשיו כמעט 3 אחה"צ וקר מאוד. מרוב אנשים קשה מאוד להתקדם ופסענו בדרך חזרה למלון. המלון הוא 10 דקות הליכה מנקודת הסיום אבל לקח לנו שעה להגיע.
נפרדנו כי מל רצה לקנות בקבוק יין ואני חיפשתי את אשתי ובתי. עמדתי מול המלון שהיה במסלול של הסיום במייל ה-25 עם המדליה סביב צווארי בחיפוש אחרי מורין ויהודית. בנתיים עודדתי את הרצים שממשיכים להגיע.
פתאום ראיתי מאחור את מירב ויהודית (שלי) וישר התחבקנו ופרצתי בבכי.
הזמן הרישמי שלנו היה 4:27:26. מורין ויהודית סיימו בקצת פחות מ-5 שעות. עבור יהודית, שחשבה על 6 שעות, זהו גם הישג מרשים.



למחרת הלכנו לחנות שמוכרת מזכרות למסיימים בלבד ליד נקודת הסיום. כולנו צלענו לשם ב-6:30 כי החנות נפתחת ב-7:00 וכבר יש תור ארוך של מאה איש, כולם לובשי מדליה.
כמובן שקניתי מעיל, כובע, וחולצות כאשר בכל כתוב "Finisher".
שמעתי שעד 9 בבוקר המלאי של כל המוצרים אזל. אחרי מסע הקניות הלכנו שוב לנקודת הסיום לתמונה מזכרת.





יהודית, חיים, ומירב






למחרת הלכנו לחנות שמוכרת מזכרות למסיימים בלבד ליד נקודת הסיום




שדה התעופה JFK היה מלא באנשים כמוני, עם מדליה סביב לצוואר וחיוך גדול וכולם מברכים את כולם במזל טוב.
במשך כמה ימים צלעתי והמשכתי ללבוש בגאווה את כל הבגדים שהעידו שסיימתי את המרתון

וכעת, 3 חודשים אחרי, אני מתחיל לחשוב על המרתון הבא…




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג