רצה על זה: טייפר

ביום שני רצתי. ביום רביעי רצתי. ביום חמישי טרפתי סינגלים, זאת לא הייתה ריצה, זאת הייתה שעת בילוי בלונה-פארק. ביום שישי רצתי, אפילו ממש הרבה. ביום שבת רצתי הרבה, ובזאת סיימתי
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

ביום שני רצתי. ביום רביעי רצתי. ביום חמישי טרפתי סינגלים, זאת לא הייתה ריצה, זאת הייתה שעת בילוי בלונה-פארק. ביום שישי רצתי, אפילו ממש הרבה. ביום שבת רצתי הרבה, ובזאת סיימתי

מאת:יעל גורלי


מרוץ המטרה אמנם עוד חודש וחצי, אבל לפי התוכנית אני מתחילה עכשיו תקופת הפחתה. התוכנית אומרת לרוץ פחות, ואם לא התווכחתי כשהיה כתוב "לרוץ מרחקים מופרכים 5 ימים בשבוע", אני בטח לא מתכוונת להתחיל להתווכח עכשיו.

וכך ביום שבת במצפה מודיעין, אחרי כמה שעות של רקפות, בוץ, כלניות, בוץ, שקדיות, בוץ, וגם בוץ, הסתיים האתגר. נשאר עוד המרוץ עצמו אבל, בעצם, כבר עשיתי את כל מה שאפשר בשביל להתמודד איתו. אני לא אהיה טובה יותר או מוכנה יותר, מה שנכנס לרגליים עד עכשיו זה מה שיש.

בעליות האחרונות של בן שמן האצתי, כדי שתהיה לי איזה הרגשה דרמטית של "סוף", אבל זה לא ממש עבד. הרגשתי שצריך להיות שם איזה שער סיום, עם צלם ובלונים, אבל היו שם רק רוכבי אופניים מבוצבצים ומוכר מלבי. יחסית לתחילת התוכנית, שבה הרגשתי שאני רצה "הכי הרבה שאני מסוגלת", הפעם הרגשתי שאני יכולה לתת עוד. לא ממש רציתי, והרגליים היו עייפות, אבל יכולתי. כמו כל אתגר שמסתיים, אם עמדתי בו – סימן שזה לא היה קשה. בסך הכל רצתי, זה לא כזה אתגר. מכירים את התחושה?

המון דברים טובים קרו בתקופה הזאת: גיליתי שאני מסוגלת לרוץ מרחקים בלתי נתפסים לבד, והפסקתי לפחד מהם. הכפלתי את הקילומטראז' השבועי שלי. רזיתי, התחזקתי. לא נפצעתי (לא מהריצה, לפחות). לא הפסקתי לאהוב לרוץ. הייתי הרבה בחוץ וראיתי הרבה יופי. שחיתי באנדורפינים. אני קצת יותר מבינה למה אנשים רצים עם תוכנית – כי היא מביאה אותם למקום שבו הם רוצים להיות. ובכל זאת, לסיכום התקופה, זה לא הכיוון שלי.

אני מרגישה שבתקופה הזאת איבדתי את האיזון, שהריצה תפסה מקום יותר מידי מרכזי בחיים. כיוון שזה היה זמן מוגבל, בתור ניסוי, אני לא מצטערת על זה. זאת לא הייתה טעות, אבל כאורח חיים? אני לא אהיה "מרתוניסטית" וגם לא "אולטראיסטית". סתם "רצה" מספיק טוב בשבילי, ואם קודם רק חשדתי בזה היום אני בטוחה.


צילום: Richard Webb



אני רוצה יקיצה טבעית לפחות יום אחד בשבוע. אני רוצה להתאמן 3 פעמים בשבוע בקונג פו ולא רק פעמיים, ושיהיה לי כח להשקיע בכל אימון, ואני רוצה את השפגאטים שלי בחזרה. אני רוצה לבלות עוד זמן עם האנשים שאני אוהבת, גם עם אלה שרצים וגם עם אלה שלא. אני לא רוצה לוותר על ריצה שנשמעת מגניבה כי היא קצרה מידי. אני לא רוצה להגיע מותשת למרוצים ולסיים שלישית מהסוף.

עכשיו, כשאני יודעת לאן אני יכולה להגיע ומה המחיר של הכרטיס לשם, אני רוצה לחזור למי שהייתי קודם. כי אני פשוט לא אדם של מטרות קונקרטיות ומדידות, לא בריצה ולא בשאר החיים. אפילו המטרה שבחרתי היא מרוץ על זמן ולא על מרחק, מרוץ שבעצם אי אפשר להפסיד בו. זה לא שאין דברים שאני רוצה, אבל אני מעדיפה יותר ליהנות מהדרך, גם אם זה אומר שאגיע פחות רחוק.

12.2.2012


יעל גורלייעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג