רימון בריצת הלילה עם מכנסי ההתאוששות

אני עומד בין אלפי הרצים באבן גבירול ומחפש איך לקבור את עצמי. נראה לי שכולם פשוט מסתכלים עלי ואני כל-כך נבוך. הכל בגללה!! איך הכניסה לי לראש שמכנסי התאוששות שלי - מכנסי התאוששות!! לא טייטס, לא מכנסיים צמודות, מכנסי התאוששות!! – הם מכוערים ומביכים. אני מנסה לפלס דרכי בין אלפי הרצים שעושים חימום ולהגיע לחברה של ה - 40 דקות ומטה. שם ודאי רובם מקצוענים ומבינים את הצורך של מכנסי התאוששות ולא יצחקו עלי
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

אני עומד בין אלפי הרצים באבן גבירול ומחפש איך לקבור את עצמי. נראה לי שכולם פשוט מסתכלים עלי ואני כל-כך נבוך. הכל בגללה!! איך הכניסה לי לראש שמכנסי התאוששות שלי – מכנסי התאוששות!! לא טייטס, לא מכנסיים צמודות, מכנסי התאוששות!! – הם מכוערים ומביכים. אני מנסה לפלס דרכי בין אלפי הרצים שעושים חימום ולהגיע לחברה של ה – 40 דקות ומטה. שם ודאי רובם מקצוענים ומבינים את הצורך של מכנסי התאוששות ולא יצחקו עלי

מאת:יונתן רימון


למה, למה מכרתי את הכרטיס שלי? הייתי יכול עכשיו להיות בנקודת הזינוק בין 100 הראשונים במקום להיאבק עם כל אלפי החובבנים האלו שפעם בשנה מחליטים שהם חייבים לקום מהספה. לפני שבועיים מכרתי את הכרטיס שלי לישי, כי החלטתי שטריאתלון ביום שישי, רכיבת שבת של 3 שעות בבוקר יום שבת, ומרוץ של 10 ק"מ בערב זה פשוט יותר מידי. לצערי, הייתי חולה כל השבוע ונאלצתי לוותר על הטריאתלון וכך חזרתי לרעיון של לרוץ במרוץ נייקי. קניתי כרטיס ב120 שקלים במקור, מכרתי אותו לישי ב – 100 כי הוא בחור טוב, וביום שבת בצהריים קניתי אותו בחזרה ממישהו בשוונג ב150 שקלים. גבירותיי ורבותי, אנא הריעו לגיאדמק של מירוץ נייקי.

ברכיבה של שבת, קרעו לי את התחת.
אנחנו מתאמנים לטריאתלון אילת והיה לי ממש קשה. אבל, יש לי עדיין קלף חבוי בשרוול שלאט, לאט כל האתלטים מתחילים ללמוד עליו. מכנסי התאוששות 2XU קומפרשן. פעם, אחרי רכיבה כזו, הייתי נאנק מכאבים במשך יום שלם ואפילו יותר. היום אחרי 6 – 5 שעות, בהן מכנסי ההתאוששות שלי עליי, אני טרי ומוכן לאימון נוסף. פשוט לא יאומן.

אחרי שקראתי כתבות בשוונג ובפורומים וראיתי תמונות של מקצוענים
לובשים מכנסי התאוששות וגרבי קומפרשן, הלכתי לטיימ-טריאל וביקשתי לרכוש את חליפת החלל הזו.  אני גבוה מאוד ורזה. המידה היחידה אשר התאימה לי, כלומר הייתה באמת צמודה עלי בשביל להגביר את אפקט הכיווץ והזרמת הדם לשרירים, הייתה XS.

יום שבת, שעה 20:00. אני לובש את ה- XU2 שלי כבר מהצהריים, מתכונן לצאת. חברתי בוחנת אותי במבט מודאג ואני מתחיל לנחש מה עובר בתוך ראשה האופנתי ונטול כל שמץ ידיעה ספורטיבית מכל היבט. "אתה לא מתכוון ללכת ככה, נכון". היא שואלת במין …. "ועוד איך. את יודעת הרי שכואב לי מהרכיבה" אני עונה לה, עם קורטוב של מרירות עצבנית. "אבל אתה נראה כמו…" היא מסרבת להשלים את המשפט. "כמו מה? כמו מה, אני רוצה לדעת" אני מטיח בה, מרגיש שכל שמץ של התרגשות שנאגרה בי לקראת המרוץ נמוג. "כלום, כלום" היא מפטירה ונעלמת לחדר השני עם הטלפון. כל השיחות, כל ההסברים על כמה שחשובה התאוששות וכמה שהמכנסיים האלו חשובות לא עזרו. היא בשלה.

השעה 20:20 ועדיין לא יצאנו מדירתנו בשלמה המלך. אמנם 3 דקות מהכיכר אבל אני צריך לעשות חימום. לפתע היא יוצאת מהחדר. "מתוקי, אורית עדיין לא מוכנה. אולי כדאי שתצא וכבר נפגוש אותך שם, מה אתה אומר?" אויייש, איזו נשמה. היא כל-כך דואגת שלא אאחר. יצאתי, לבדי, חצי מרוגז לעבר הכיכר, מבצע חימום בדרך. אנשים מסתכלים עלי ללא הרף וחצי מחייכים. האמת, מחייכים חיוך בסגנון הג'וקר מבטמן. אני מנסה להתעלם. הבחנתי בידידה במרחק 20 מטרים, אבל משום מה בחרתי לא לומר שלום אלא להיבלע ע"י המון המתחרים ולקוות שיניחו לי.

אני בוהה במתופפים שישבו על במות נתלות , על הגיטריסטים שמשקיפים מלמעלה ומחכה לספירה לאחור. לפתע התיפוף והמוסיקה מפסיקים. "מה קורה. שוב איחור?" נדמה לי שלרגע המתופף הסתכל עלי ולא יכול היה להתרכז בעבודתו הוא היה כל-כך מרותק. "אתה חייב לצאת מזה. לאף אחד לא אכפת ממך" אני אומר לעצמי. הבחור שלידי מחטיף בי מבט ומחניק גיחוך.

עשר, תשע, שמונה… שתיים, אחד…. והתחלנו לרוץ. טוב, לרוץ היא מילה חזקה מידי יחסית לפקק שנוצר שם. מילה מדויקת יותר תהיה לזרום. בדיוק!! הייתה שם זרימה קדימה. אני מכיר את עצמי ואני לא נהנה מריצה אלמלא אני קרוב לסף האנאירובי. אני מנסה לעקוף מספר חברה באבן גבירול ליד גן העיר ונתקל בגברת נחמדה אשר מחליטה לקשור את השרוך. אני עושה סבסוב של כדורסלן ושוב כמעט מועד על איזה בחורצ'יק עם כובע של לוחם רומאי מתקופת נירון אשר לפתע מחליט לרוץ עם הגב קדימה. אני מחליט לעלות על המדרכה דרך בתי הקפה, אבל אחרי כמה עשרות מטרים של התקדמות יפה, אני נתקל בכמה בחורות נעימות מראה שלוגמות אספרסו ומסתכלות על המרוץ, מסבות אלי מבט משועשע אשר אינו משתמע לשתי פנים – "גברברון, מה הסיפור של הטייטס". בעקבות המבט, מיהרתי לחזור לכביש כי למרות שהתקדמתי יפה על המדרכה, לא רציתי להפריע לאוכלוסיית בתי הקפה. חוץ מזה, זה לא היה הוגן כלפי שאר הרצים, ואני תמיד החשבתי את עצמי כספורטיבי. הרגליים מרגישות עייפות מהרכיבה. המשקולת של ה- 20 קילו, שחוברה לי ל- 4 ראשי אחרי הרכיבה, מרגישה עכשיו כמו משקולת של 3 קילו בזכות מכנסיי ההתאוששות שלי אבל עדיין אינני מסוגל לרוץ כרגיל. אני מחליט להאט טיפה ולהסתכל סביבי. אלפי רצים מתמזגים לכיפה אדומה אחת. המראה מרהיב. לקראת סוף אבן גבירול, אני שם לב לעובדה שכל-כך שקט, אפשר לשמוע את מיבש השיער של הבחורה בקומה שלישית בהורקנוס. אף אחד לא מדבר, עוברי אורח מחטיפים מבט וממשיכים בשלהם. שקט מקפיא!!


זינוק למרוץ הלילה של נייק 2009 (צילום: עופר ביידה)


אולי הייתי צריך להישאר בבית בכל זאת? לפתע מחיאות כפיים נשמעות מהרצים מאחורי ומקבלות הד מוגבר כאשר כל הרצים מצטרפים אליהם ומנפצים את השקט החלבי לשאגת שמחה אדירה מלווה במחיאת כף יחידה שדומה לרקיעת רגליים של מסדר חיילי נחתים. איזה כיף!!! אני מתלהב ומגביר מהירות. בפנייה לרוקח, אני מנצל את ההזדמנות שנוצרה ועובר לנתיב השמאלי שמשום מה היה ריק ומגביר קצב. לפתע אני שומע צפירה אדירה מלווה באורות גבוהים לעינים. מכוניות נעצרות בחריקת בלמים לפני וכמעט דורסות אותי ועוד כמה רצים. "גברת, תגידי לי את משוגעת"? אחד מהנהגים יוצא ממכוניתו וצועק אלי.  "תעוף מהנתיב יא חתיכת קו%$&" צועק נהג אחר בדאגה לשלומי. נשמה!! חזרתי בבהלה לנתיב הימני. הבנתי שלא יהיה קל פה לפתח מהירות.

מאחורי רצה קבוצה, כעשרים גברים ונשים, אשר נראית מורכבת מעמיתים לעבודה לפי אופי שיחתם, הקצב הקבוע של כולם והמוביל שהקפיד לתת הוראות. לפתע אני שומע קריאה "מישהו יודע כמה עברנו? להגביר קצב?" "הלך לי הגרמין" עונה לו אחר. "עברו כ- 15 דקות, קצת יותר מ3 ק"מ" אני מנסה להועיל בדרך כלשהי. "3 ק"מ חברה להגביר קצב" קרא המוביל. "מי אמר? אצלי יש 2.8" מבליחה, כנראה אשת האופנה של המשרד כי כל לבושה היה אדום, משפתותיה ועד נעליה. "הרקדן בלט עם הנייקי לפנינו". מפטיר לה המוביל. "מכנסי התאוששות אידיוט ודרך אגב אני נועל ברוקס" אני מסנן בחריקת שיניים שקטה. החלטתי לברוח משם. שמתי לב שמאחורי לכל אורך הדרך רץ אותו בחור ומידי פעם עוקף אותי ושוב נסוג לאחור. נקרא לו ארנולד כי נראה היה שבגדיו עומדים להתפקע, הוא היה כל-כך שרירי. הוא נועץ בי מבט ארוך. בסדר, בסדר חתיכת מאצ'ו. עוף ממני כבר. בשביל זה שילמת 120 שקל? כדי לצחוק על חברה עם טייטס. סליחה, מכנסי התאוששות. על הגשר, אני שואל את עצמי אם לא יהיה פה מלון ורסאי 2, או בעצם גשר הירקון 2. זה מה שחסר לי שיצטרכו לבוא לזהות אותי בבית חולים עם מכנסי התאוששות עלי. רק המחשבה גורמת לי לקפוץ ממש מעל כמה מתחרים. עברתי בשלום.

בפארק, החושך המבורך מקבל אותי ולפתע אני מרגיש שסוף סוף אף אחד לא נועץ בי מבטים. צפיפות הרצים הידלדלה משמעותית ואני מרשה לעצמי להאיץ. הרגליים מרגישות הרבה יותר קלות ואני שועט קדימה. וואו, בעבר הייתי בקושי יכול לגלגל את עצמי מחוץ למיטה ביום שבת אחרי רכיבה, אבל עכשיו אני יכול לרוץ 10 ק"מ. אין ספק, אין כמו הXU2 קומפרשן. אני רואה את גשר הירקון ופונה ימינה. לפתע האור חוזר, והמון אנשים מצלמים מהגשר כאשר הבזקי המצלמה צורבים את עיני. אני מגביר את קצב הריצה לאיזור 5. אני שם לב שארנולד עדיין מאחורי. לבחור יש 20 קילו עלי של שרירים ועדיין עומד בקצב. אני מנסה להיפטר ממנו אבל רגלי מכבידות עלי. אני לבסוף מצליח לעמוד בקצב ומשאיר אותו מאחור. אני רואה את שער הסיום, מנסה להסתתר כמה שיותר מאחורי מתחרה אחר כדי ששוונג לא יצלמו אותי ועובר את קו הסיום ב- 42 דקות.

הרגשתי נורא. לא נהניתי בכלל. כבר עדיף היה להישאר עם סרט בבית. לפחות אף אחד שם לא יעיר לי על המכנסיים שלי. אני עושה שחרור ומחפש את חברתי. לפתע אני רואה את ארנולד מביט בי עם מבט שנראה מזלזל. אתה יודעים מה? ממש אין לי כוח עכשיו לאיזה קצין בסיירת שיעיר לי על המלתחה. אני יודע, אם היית מוצא את הבן שלך עם מכנסיים כאלו היית מפליק לו 2 סטירות. ניסיתי למצוא את הדרך המהירה ביותר לאבן גבירול כדי לחפש את החברה שבטח פרשה מזמן לאיזה בית קפה, ופתאום אני רואה את ארנולד ניגש אלי "אז איך ה- XU2". נדהם ונפעם משיפוטי הלקוי, הסדרתי את נשימתי ואמרתי בגאווה "נהדרות. כדאי לך לנסות גם את גרביי הקומפרשן, הן ממש מתאימות לריצה. "אני יודע. שכחתי אותן בבית". הוא מפתיע אותי עוד יותר. "שמע היית מדהים, איזה ספרינט דפקת שם". הוא מחמיא לי וגורם לחזי להתנפח בצורה לא רצונית עד שנזכרתי שבעצם לא הייתי כל – כך מדהים. בסה"כ 42 דקות של ריצה לא הכי ממושמעת ויעילה.

זה היה כל-כך כיף לדבר עם מישהו שלא שופט אותך
על סמך מה שאתה לובש אלא מבין טיפה מה עומד מאחורי זה. מקצוען אמיתי שמבין את תרבות ההתאוששות וחשיבותה לאתלט. "לאן אתה הולך?" הוא שואל אותי. "הביתה" אני משיב. "גם אני, בוא, אני אלך איתך". דיברנו קצת והחלפנו חוויות, ולאט לאט ההרגשה המגעילה חלפה. אוי כמה שאני אוהב ריצה שאפילו רק לדבר עליה עושה לי טוב על הנשמה. "איפה אתה גר?" הוא שואל אותי. "בשלמה המלך" אני עונה. "וואו, איזה איזור מדהים" הוא צוחק בהתלהבות קצת מוגזמת לטעמי.
הגענו לכיכר וחשבתי איך אני הולך למצוא את החברה שלי בלי נייד, למרות שלא ממש רציתי שוב לקבל מקלחת קרה. סה"כ הערב הסתיים יחסית בצורה נעימה והשתוקקתי למקלחת ולארוחה חמה. באתי להיפרד מארנולד ואולי להציע שנרוץ פעם בפארק ביחד, אך לפתע ארנולד פונה אלי: "תגיד, אני מכיר איזה בית קפה ממש נחמד במסריק. בא לך להיפגש מתישהו?"


יונתן רימון



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג