צ'אלנג' רות – פרק שלישי ואחרון

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:בועז ריבק



פרק ראשון כאן
פרק שני כאן

השחיה
החלוקה למקצים מאד הקלה, וכמעט ואין מכות. מהר מאד אני מצליח להכנס לקצב אחיד, משתדל לשחות כמה שיותר רגוע בסגנון נכון ועם תנועות איטיות וארוכות. המים מאד עכורים ובקושי רואים מטר קדימה, אבל בגלל שהשחיה מתבצעת בתעלה קל להתמצא ולשמור על הכיוון. 100 מטר לתוך השחיה והמובילים מהמקצה הראשון מגיעים מולנו. נשאר להם כבר פחות מקילומטר לסיום, ואת החבורה מובילה בחורה! אל נקודת הסיבוב הראשונה, קצת פחות מ- 1500 מטר, אני מגיע אחרי 25 דקות ומרגיש מצויין. אני נזהר לא להכנס לשאננות וממשיך כל הזמן לחשוב על הסיגנון. באזור ה- 2200 מתחיל משבר עייפות קטן אך הוא עובר אחרי כמה מאות מטרים. את הדרך חזור אני עושה בחצי דקה לאט יותר מההלוך – הפרש זניח לכזה מרחק ובהחלט מעודד. נותר לי קצת פחות מקילומטר וביינתים הכל דופק כמו שצריך. הידיים והכתפיים כבר מתלוננות אבל בקרוב הן תסיימנה את תפקידן. אני עובר את נקודת הסיבוב האחרונה וכבר רואה את שער היציאה מהמים. איזה כיף… כשאני עובר על שטיח המדידה, השעון מורה 1:06:35, 5 דקות יותר מהר מהתחזית האופטימית, ואני מרגיש מצויין. טענתי כל הזמן שהמפתח להצלחה יהיה השחיה – נראה שהולך להיות לי יום גדול!
השקיות לחילוף מסודרות לפי מספרי המשתתף, ובזכות הטעות ברישום שלי השקית שלי שוכבת בודדה בתחום של הזינוק הראשון, כך שאין שום בעיה לאתר אותה. מאחר שלא החלפתי בגדים לרכיבה, ההתארגנות היתה קצרה ויצאתי במהרה בריצה לאופנים. כמו עם השקית, גם כאן חיכו אופני בבדידות צורמת בחניית גילאי ה- 60 פלוס. הקהל, שעמד בצמוד לגדר המקיפה את שטח ההחלפה, צעק קריאות עידוד לא מובנות בגרמנית. הם לא ידעו שזינקתי 35 דק' מאוחר יותר, והקריאות נשמעות לי כמו שילוב של 'לא נורא, העיקר שהצלחת לשחות את המרחק' ו- 'באנה, אתה נראה מעולה לגילך…'. החילוף לקח 3:29 דקות.

הרכיבה
השעתיים הראשונות עברו בקלות. אמנם העליות הקטנות היו יותר קשות משחשבתי, אך הקפדתי לא ללחוץ בהן חזק מדי כדי לשמור כוחות להמשך. בקטעי המישור והירידות כיפרתי על כך וממוצע הרכיבה היה מהיר משצפיתי. לנקודת ה- 40 ק"מ הגעתי אחרי 1:11 שעות ואל ה- 80 ק"מ אחרי 2:22, כך ששמרתי על הקצב והרגשתי מעולה. המסלול עבר ברובו בכבישים צדדיים שוממים באזורים כפריים יפיפיים. בכל האזורים המיושבים לאורך המסלול חיכה לנו קהל, בד"כ ישוב בבתי קפה עם הפנים לכיוון הכביש ועם כוסות בירה ביד. המעודדים הרציניים יותר יצאו מהישובים וחיכו בעליות.



קטעי מישור יפהפיים

לא הכל היה נוצץ מבחינתי. בעיה אחת צצה כבר בשעה הראשונה: נייר הכסף, שבאמצעותו עטפתי את חטיפי הפאוורבר, נדבק לחטיפים ולא ניתן היה להפרידו. לאחר ניסיון כושל (וכואב) להפריד את נייר האלומיניום תוך כדי לעיסה, נאלצתי לוותר על 3 חצאי חטיף, או במילים אחרות, על כשישית מהאנרגיה שתכננתי לצרוך במהלך הרכיבה. תקיעת ברז עצבנית. לאחר מחשבה איך לצמצם נזקים (ולא חסר זמן לחשוב במהלך 180 ק"מ…) החלטתי בכל זאת לא להעזר במאכלים שחולקו בתחנות האספקה ובמקום זאת לצמצם את הצריכה ולקצוב מחדש את שאר המזון שברשותי כדי שיספיק לכל הרכיבה.

לאחר קצת יותר מ- 70 ק"מ רכיבה מגיעים לעיירה הילפולשטיין, הישוב הכי קרוב לנקודת הזינוק. בתוך הישוב מטפסים לסולרברג, הנקודה השלישית בגובהה במסלול הרכיבה. השילוב של העליה יחד עם הקירבה לאזור הזינוק (כ- 2 ק"מ) ושרותי האירוח של הישוב הפכו אותה לנקודה האטרקטיבית ביותר לצופים בקטע האופניים. ידעתי ששם יחכה קהל רב, אבל פשוט אי אפשר לתאר את מה שקורה שם. לפי הנתונים הרישמיים, לאורך מסלול התחרות נפרשו כמאה אלף צופים. אם זה נכון, אז בסולרברג חיכו לפחות שבעים אלף מתוכם. בדיוק כמו בקטעי ההרים בטור דה פראנס, נפרשו מחסומים לאורך הכביש


תמונה אחת שווה…

ומאחוריהם עמדו והריעו שורות רבות של צופים. רעש מחריש אוזניים. אם בטור אין מחסומים בתחילת העליה והם מתחילים רק לקראת הפיסגה, הרי שכאן זה היה להיפך. דווקא במישור ובתחילת העליה היו מחסומים והיה סדר מופתי ואילו מאמצע העליה נפסקו המחסומים והקהל עמד ממש בתוך הכביש. לא היה ניתן לראות את הכביש יותר ממטר קדימה והצופים זזו ממש ברגע האחרון, תוך תנועת גל עם הידיים. ישר אחרי שעוברים אותם הם חוזרים למרכז הכביש כדי לעודד את המתחרה הבא. מרגש בטרוף! באמצע הכביש, גבוה מעל הקהל היתה תלויה ממנוף רמפה, עליה ניצבו הצלמים. זיהיתי אותה מרחוק והקפדתי לפתוח פער מהרוכבים מאחורי כדי לוודא שאף אחד לא ינסה לעקוף אותי בזמן הצילום – בכל זאת זו מזכרת ממקום מדהים. הנפתי את היד ושילהבתי קצת את הקהל, שהחזיר לי מיד בקריאות עידוד, טפיחות על הגב וריקודים ביזארים. ידעתי שבתוך ההמון נמצאת גם אשתי הדר, ולא הפסקתי לחפש אותה, אבל זה כמו למצוא מחט בערמת שחת… קיוויתי לפחות שהיא הצליחה לצלם תמונות טובות של הקהל והאוירה המדהימה. מאוחר יותר התברר שבאותו הזמן היא העדיפה בכלל לנום את שנת הצהריים בחדר. נשים…
לאחר סולרברג חוזרים לשקט. קהל שמעודד, אפילו אם זה כמה מאות, כבר לא ממש עושה לך את זה. את 80 הק"מ הבאים אתה מעביר בציפיה לפעם הבאה שתגיע לשם. ברגעי החולשה והשביזות, אתה לא חושב עוד כמה נשאר עד לסיום הרכיבה, אלא כמה נשאר עד לסולרברג. תנו לי רק להגיע לשם ואת הכוחות ל- 20 הק"מ האחרונים כבר אצבור מגלי האהדה שאקבל שם. אבל לפני כן, צריך לעבור על כל המסלול מחדש. הפעם הוא נראה ארוך הרבה יותר… אני מתחיל לאבד קצב, אבל מחליט שלא להלחם בזה. לא רוצה להגיע גמור לריצה, וסה"כ הייתי על זמנים יותר טובים משתכננתי.
אחרי כ- 130 ק"מ, סיימתי לטפס בפעם השניה את העליה הגבוהה ביותר במסלול והתחלתי לרדת את הירידה המפותלת, כאשר הבחנתי ברוכב מגיע מאחור. זה היה רוכב של אחת השלשות הראשונות (זינקו כשעה אחרינו), עם אופניים בגדים וקסדה של רוכב TT מקצועי. בכל מקום אחר במסלול זה לא היה מפריע לי, אבל ידעתי מהסיבוב הראשון שבאמצע הפיתולים מחכה צלם. לא קיים בעולם רוכב שיפריע לי להשיג מזכרת! פתחתי בדהירה מטורפת בירידה, כשהמניאק יושב לי על הגלגל… עמדתי בכבוד במשימה. זה היה הקטע היחיד בהקפה השניה שרכבתי יותר מהר מההקפה הראשונה. סיימתי את הירידה יותר עייף מבעליה…
ושוב סולרברג! אמנם כבר יש פחות קהל, אבל עדיין מדהים. מוציא ממך כוחות שלא ידעת שעוד נותרו. ועכשיו כבר מתחילים לראות את הסוף (רק של הרכיבה…) ואפשר להתחיל לחשב זמן ריאלי לסיום. יש סיכוי שאני יורד מ- 11 שעות! לא יאמן! אבל אסור להיות שאנן. 20 הק"מ האחרונים מסרבים להיגמר וכבר ממש נמאס לי לסובב פדאלים. כל דעיכה בקצב מרחיקה אותי יותר משבירת מחסום 11 השעות, אך מצד שני כל ניסיון להלחם בזה יכול להשאיר אותי בלי כח לריצה.
מעולם לא שמחתי כל כך לראות שטח החלפה. השעון נעצר על 5:35:11. קצת מאכזב אחרי שבחצי המרחק כבר פינטזתי על 15 דקות מהר יותר, אבל 7 שעות קודם לכן הייתי חותם על זה בשמחה. 6:45:15 מהזינוק. עדיין אפשר לרדת מ- 11 שעות! כל שניה קובעת – חייב לעשות חילוף מהיר! מוסר את האופניים, מחליף גרביים ונעליים, מעמיס את הכיס וחוגר את חגורת השתיה. אין זמן להתעכב על מתיחות. מים כבר נשתה בדרך, רק לצאת כבר. אני יוצא מהאוהל בשעטה ומגלה שיש המון לרוץ עד היציאה משטח ההחלפה. עושים לי דווקא?… 3:14 דקות לקח הסיפור.

הריצה
הראש ישר עובד: 4:12 שעות למרתון כדי לרדת מ- 11 שעות. זה אומר לרדת מ- 6 דקות לק"מ. נשמע פשוט, אבל בשני האירונמנים הקודמים רצתי את המרתון ביותר מ- 4:20. אני מחליט לקחת מקדם היסטריה ולהתחיל על קצב של 5:30 לק"מ, כדי לצבור זמן ספייר לביזבוזים (מילה יפה לעצירות ושרותים). כמה מטרים בתוך הריצה אני רואה את הדר (וגם אם לא הייתי רואה לא היה אפשר שלא לשמוע…). תחושת הקלה אחרי שלא ראיתי אותה כל היום והתחלתי לדאוג (בכל זאת, אשה בהריון…). אני מבשר לה בשמחה שיש מצב ל- 11 ורואה את ההפתעה על פניה אחרי שבבוקר הכנתי אותה לתחרות של 12 שעות ומעלה. אני פשוט טס. לא לוחץ, אבל מרגיש פגז. שכחתי לגמרי את הרכיבה. אל סימון הקילומטר הראשון אני מגיע אחרי 4 דקות. ונבהל. לא יכול להיות שכבר עבר ק"מ. כנראה שהמדידה כללה גם את הריצה בשטח ההחלפה. 2 ק"מ ואני על 8:30. יכול להיות שאני רץ כ"כ מהר? קשה להאמין שבתחרות כזאת מכובדת ויוקרתית המרחק יהיה קצר מידי. בטח בהמשך יהיו קילומטרים ארוכים… אני מנסה להאט, אבל הקצב עדין מהיר מהמתוכנן. אל נקודת 10 הק"מ אני מגיע אחרי 50 דקות, 5 מהר מהמתוכנן ו-10 מהר מזמן הגג למחסום ה- 11. 'ספיירים זה חיילות' אני משנן לעצמי את המשפט מהצבא. בטח אעזר בהם בהמשך. פתאום מתחילות לצוץ בראשי שאיפות חדשות – לרדת את 4 השעות במרתון. מי היה מאמין…



עוד תמונה אחת….

אבל גם כאן, לא הכל עבד לפי התיכנון. כבר בתחילת הריצה גיליתי שאחד מבקבוקי הג'ל בחגורה נפל ונעלם (בסופו של יום הוא המתין לי במלוא תפארתו ותכולתו בשולחן האבדות בשטח ההחלפה. מסתבר שהוא נפל מהחגורה כבר בריצה החוצה משטח ההחלפה. כל כך הרבה קהל, למה אף אחד לא אמר כלום?…). המשמעות היתה שלכל שעת ריצה יכולתי לצרוך רק מנת ג'ל אחת במקום שתים. החלטתי להקטין את המנות ולהמשיך לצרוך שתים בשעה. העדפתי להכנס למחסור בסוף מאשר כבר בהתחלה. חוץ מזה הצטיידתי בכמות ל- 4:30 שעות ולפי הקצב עד לאותו הרגע זה היה אמור לקחת לי פחות.

באזור הק"מ ה- 13 התחילה הדעיכה ובהדרגה ירדתי במהלך הקילומטרים הבאים ל- 5:30 לק"מ. כמה ק"מ אח"כ הופיע אבנר מולי. הוא היה כ- 5 ק"מ מאחורי, ובהתחשב בכך שזינק 10 דקות אחרי, הפער ביננו היה כ- 15 דקות. היה נראה שגם לו הולך טוב וגם הוא יכול לסיים באזור ה- 11, תוצאה מצוינת לניסיון ראשון. חשבתי על המהמרים, חזרה בישראל, שיושבים מול המחשב וודאי כוססים ציפורנים…
בק"מ ה- 20 כבר הייתי מפורק, רץ על כ- 6 דק' לק"מ. את הפינטוז על לרדת מ- 4 שעות במרתון כבר זנחתי, והייתי עסוק בעיקר במלחמת הישרדות להמשיך לרוץ. על מי ניסיתי לעבוד? מאיפה השאננות? איך באמת האמנתי שעם נפח אימונים כ"כ נמוך אוכל להחזיק בכזה קצב? ידעתי שעם הספיירים שצברתי, כל עוד אמשיך לרוץ אוכל לסיים ב- 11 שעות, וזו הפכה להיות המטרה – להמשיך לרוץ. לחצות את הקו ב- 11 שעות נחשב להישג אדיר מבחינתי, אבל לא ככה רציתי לסיים יום קסום. לא רצתי מהר, אבל רצתי. מהק"מ ה-29 בערך, אין לי מושג מאיפה, התמלאתי בכוחות מחודשים, וחזרתי לרוץ על קצת יותר מ- 5 דק' לק"מ. בהתחלה חשבתי שאולי פשוט היה ק"מ קצר מידי, או מסלול במגמת ירידה, אבל ככול שחלפו הקילומטרים ידעתי שאני חווה את הקאמבק של השנה. חלפתי על פני נקודת הפרסה האחרונה באזור ה- 31 ומשם החלה הספירה לאחור לסיום. ציפיתי לראות את אבנר קרוב אלי, בטוח שהוא סגר את הפער ביננו בקטע המשבר שלי, אבל הקילומטרים חלפו ולא היה לו זכר. חשבתי שאולי פיספסתי אותו, עד שנפגשנו באחת מתחנות האספקה. הוא היה כבר כעשרה ק"מ מאחורי וסבל מהתכווצויות שרירים. לאחר מספר מילות עידוד המשכתי בשעטה קדימה ועד הק"מ 35 כמעט ולא האטתי. כבר היה לי ברור שאסיים בפחות מ- 11, ולפתע לרדת מ- 4 שעות במרתון שוב היה נראה אפשרי.
2 ק"מ לסיום ועכשיו זה כבר ברור. הצלחתי. גם אם מעכשיו אעבור להליכה מהירה, אני מצליח לסיים את המרתון ב- 4 שעות. אפשר להתחיל את החגיגות. לראשונה בכל היום, אני מרשה לעצמי להכניס לפה ממטעמי תחנת האספקה, ואיזו דרך טובה יותר לחגוג הישג מאשר לרוקן כוס קולה? איזו טעות. מישהו שכח להוציא מהקולה את הגזים, ובכניסה לעיר ולקו הסיום מלווים אותי תרועות. לא של הקהל…

הסיום
המסלול לסיום בנוי בצורת פרסה עם טריבונות משני הצדדים, כדי לאפשר למספר רב של מעודדים לראות ולהריע לך. הצלמים מחכים מטר לפני המשפך, כדי שבתמונות לא יראו את השעון שמכוון לפי הזינוק הראשון. הכרוז שקורא בשמי מספר לכולם שאני מישראל. אני חוצה את הקו עם יד מונפת ועוצר את השעון. 10:42:25 !!! לא יאמן. תוצאת המרתון: 3:53:55 !!!
אחרי מפגש קצר עם הדר, אני מובל אל אזור ההתאוששות. מעבר על שטיח מדידה בכניסה מדפיס במקום תעודת סיום אישית עם תוצאות הביניים. אני מקבל ישר בקבוק חצי ליטר של בירה ונכנס לאוהל ההתאוששות – האוהל ששימש את ארוחת הפסטה. רק אחרי יותר משעה של אכילה ושתיה אינסופית וכמובן מסאג' ארוך ומפנק אני יוצא מהאוהל לכיוון המקלחות. המקלחות כאן משותפות לגברים ולנשים שבשלב הזה לא ממש חושבים על דברים אחרים. מחוץ למקלחות משתרך תור של גברים ונשים עומדים ערומים, חיוורים ושפופים. מראה סוריאליסטי שמזכיר גרמניה אחרת, 65 שנה אחורה…
בחוץ המסיבה בעיצומה. מעודדים את כולם עד לאחרון המסיימים. הקהל מדהים. כל מי שכבר סיים מצטרף למעודדים, רוצה להעניק לאחרים את מה שהעניקו לו. אחוות ספורטאים.
המנצחים מוצגים לקהל: כריס מקורמק עשה זאת שוב – ירד מ- 8 שעות! הוא סיים בתוצאה של 7:58:45 והצהיר שהוא מתכנן לשוב בשנה הבאה כדי לשבור את שיא העולם של ואן-לירד הבלגי משנת 1997 (7:50:27). בנשים סיימה ראשונה בלינדה גרנגר בזמן של 9:14:06 ובכך השלימה דאבל אוסטרלי. שיא עולם אחד בכל זאת נשבר באותו יום – לראשונה בהיסטוריה סיים קטוע רגל (שהתחרה עם תותבת) בפחות מ- 10 שעות!
בתום קצת יותר מ- 16 שעות חצה אחרון המסיימים את השער, והחלה תצוגת הזיקוקים. תם ונשלם אחד מהימים המדהימים והמרגשים בחיי. לכאן אני בטוח עוד אשוב.

2 הערות לסיום

1. במהלך השנים האחרונות התפרסמו הרבה סיפורים אישיים של ישראלים שהשתתפו באיש הברזל. רובם נתנו את הדגש על התחרות עצמה ועל הצלחתם בתחרות, וכמעט ולא הוזכרו ההכנות. רבים מהמתחרים הפוטנציאלים מפחדים לנסות כי הם בטוחים, בעיקר מהסיפורים, שמדובר בשיעבוד, הן מבחינת שעות אימון והן מבחינת עלויות כספיות. אני ניסיתי בכתבה זו להראות שאפשר גם אחרת.


לא להכנע לחלומות

בכוונה ירדתי לפרטי פרטים והדגשתי את נפח האימונים הקטן. אין לי ספק שנפלתי על יום מאד מוצלח והמרחק מכישלון היה מאד קטן. ברור שהייתי מעדיף להתאמן אחרת, אבל בעולם האמיתי שבו רובנו חיים יש אילוצים. צריך למצוא את הדרך לחיות איתם בהרמוניה במקום להיכנע לחלומות בגללם.
2. רוב של למעלה מ- 44% מהקולות הכשרים שהשתתפו בהצבעה בתום חלק א' הימרו / רצו / ידעו שאצליח ובחרו בסוף הטוב. מזל…



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג