"אפשר לשלב אמהות עם ריצה. לא צריך לוותר על שום דבר בחיים," הרצה למרחקים, נילי אברמסקי, בשיחה פתוחה עם מור שלזינגר על נשיות, אמהות וכמובן ריצה. וביום חמישי הקרוב היא תתארח בפורום נשים בספורט ותענה על שאלות הגולשות

מאת:מור שלזינגר

"בקילומטר וחצי האחרונים באה מולי נילי אברמסקי ועודדה. בזכותה חזרתי לרוץ" כך כתבה השבוע מישהי בפורום נשים בספורט אחרי מרוץ רחובות. כל מי שמשתתף בארועי ספורט מכיר את נילי: אם היא מתחרה, אז בשחרור היא תרוץ מול האחרונים ותעודד אותם. אם היא פצועה, היא תגיע לתחרות להתנדב, ולעודד ולעזור. אבל מעל הכל נילי (39) היא אישה, אמא וספורטאית מחוננת. אז מה הפלא שהתרגשתי עד מאוד מהמחשבה שאני אזכה לראיין אותה?

נילי וליאל בספארי:
"אמהות וריצה מקצוענית זה לא כל כך מסובך"
(צילום: טיבור יגר)

איך התחלת לרוץ?
תמיד הייתי טום בוי, מספרת נילי. עברתי את השלבים שכל ילדה טובה עוברת: חוגי ספורט, ואז בלט, ובהמשך הצטרפתי לקבוצת שחייה. לא אהבתי לשחות, היה לי קר ורטוב וחיפשנו מסגרת לריצה. לרוץ תמיד אהבתי, נולדתי עם האהבה הזו. ואז אמא שלי מצאה לי מסגרת של כיתת ספורט, בבית ספר מקביל, שהתאמנו בריצה פעמיים בשבוע, וכך התחלתי לרוץ.

מה את אוהבת בריצה?
אני אוהבת לרוץ, פשוט אוהבת לרוץ. ואהבה אי אפשר להסביר, או שיש לך את זה או שאין לך את זה. מבחינתי זה כמו מדיטציה, מרגיע, משחרר. ריצה זה משהו שבא מבפנים, מעין צורך פנימי לרוץ, והאהבה הזו לא נעלמת אף פעם.

באיזה מההישגים שלך את גאה במיוחד?
וואו, זה קשה. בקריירה ארוכה כל כך יש הרבה ארועים שכיף לי להזכר בהם, ונחקקו בזכרון. בראש ובראשונה זה כמובן האולימפיאדה: זה ארוע שפשוט משנה לך את החיים. גם היחס של החברה משתנה ברגע ששומעים שהיית באולימפיאדה. זה סוג של תואר, כמו מישהו שעשה דוקטורט, וכתוב לו דוקטור בכרטיס הביקור. ועבורי במיוחד הארוע עצמו היה מרגש, מדהים ושונה מכל מרתון אחר שהשתתפתי בו. וגם יחסית לצפיות הצלחתי מאוד: הגעתי מדורגת במקום ה-70, וסיימתי במקום ה-42.

ויש עוד כמה תחרויות: השיא הישראלי הראשון שלי – ריצת 5000 מטר באצטדיון הדר יוסף. ואליפות הבוגרים הראשונה שלקחתי, אליפות מירוצי שדה, אף אחד לא חשב שאגיע למעמד הזה, היתה שם מישהי הרבה יותר מהירה ממני וניצחתי אותה בספרינט. מבחינתי כישראלית, כיהודיה, כאישה, גם אליפות אירופה במינכן היתה ארוע מדהים ומרגש להיות בו בתור ספורטאית. וזה למרות שהייתי בחודש השני להריוני וידעתי שאני הולכת לרוץ פחות טוב.

הזכרת את ההריון, בואי נדבר קצת על אמהות. איך משלבים ריצה מקצוענית ואמהות?
נתחיל מזה שהדבר הכי טוב שיצרתי בחיי זו ליאל. בעיני להיות אמא זה כמו לאכול כל החיים מאכלים נורא טעימים, ולהיות מרוצה מהחיים, ואז כשיש ילדים, פתאום את מבינה שכל החיים אכלת בלי תבלינים.

בשבילי אמהות וריצה מקצוענית זה לא כל כך מסובך. להיפך, אני חושבת שאמהות וריצה ועבודה במקביל זה מסובך. לי יש לוקסוס, מכיוון שאני רק רצה, יותר קל לי, כי זה גמיש: אני יכולה לצאת לרוץ מתי שמתאים לי, או לרוץ על מסילה.

האמהות בשבילי מאוד קלה, וכמובן יש לי תמיכה מאסיבית מהמשפחה ומההורים שהתגייסו לגמרי. בשנים הראשונות הילדה היתה אצל ההורים שלי חצי מהזמן. אני בפרוש מורידה את הכובע בפני מי שגם עובדת, גם מתאמנת וגם אמא. ליאל היא ילדה מדהימה, מלאך של ילדה, כל מה שאמא רצה מקצוענית רוצה וצריכה, מתבטא בילדה הזו. גם ההריון היה מדהים, פשוט תשעה חודשים של שכרון חושים, וכבר בחודשים הראשונים אחרי הלידה היא היתה מדהימה ונוחה.

את מרגישה שהאמהות שינתה אותך גם בריצה?
אני חושבת שכן, הפרופורציות משתנות עם האמהות. את רואה מה באמת חשוב ומה פחות חשוב בחיים. אני לא בטוחה כמה זה טוב לריצה מקצוענית: לפעמים צריך דוקא להתאבד בריצה, והפרופורציה במקרה הזה לא טובה. אני לא יודעת אם זו האמהות שגורמת לי להוציא פחות, או השחיקה כתוצאה מהעובדה שאני רצה כבר 25 שנה. בעבר הייתי הרבה יותר נחושה, וזה כנראה קשור לשנים הארוכות שאני רצה, ולא רק לאמהות.

"כשאשה יוצאת מהבית ועושה למען עצמה, כולם מרויחים"

מה התכניות שלך לעתיד?
קודם כל אני רוצה להרחיב את המשפחה, ומתי שהוא זה יצליח. לקחתי שנה חופש על מנת למלא מצברים שהתרוקנו טוטאלית, ועכשיו אני חוזרת לרוץ, אבל באופן מצומצם יותר: ריצות עד 10 ק"מ. אני לא מוותרת על כניסה להריון, וברגע שאצליח, ואהיה אחרי הלידה, אני רוצה לעשות קאמבק שני. אני רוצה עוד אולימפיאדה, ומקווה שאצליח. אם כן זה יהיה נפלא ומדהים.

מבחינת הספורט אני עדיין לא מרגישה שאני רוצה לתלות את הנעליים, ואני מאמינה שאמהות שנייה תיתן לי את הפוש לחזור ולעשות מאמץ נוסף של עוד 3-4 שנים ואז לפרוש.

איך את רואה את עתיד הריצה הנשית בארץ?
מבחינת הספורט המקצועני, אני מקוה שדברים ישתנו, אבל נראה לי שהסיכוי נמוך. לא יהיה שום שינוי, ולעולם לא תהיה כאן אתלטיקה כל עוד אין יחס וכבוד לספורט במערכת החינוך.

מבחינת הספורט הנשי, יש בפרוש התעוררות בתחום, ויותר ויותר נשים מרשות לעצמן, ולא רק ריצה. כשאישה יוצאת מהבית, ועושה למען עצמה, כולם מרויחים: האשה, המשפחה, החברה. תמיד יהיה פער בין כמות הנשים לגברים, אבל המסה של הנשים תלך ותצמח. רואים כל הזמן צמיחה איטית, עוד ועוד נשים מגיעות לספורט, ומאפשרות לעצמן לעסוק בזה יותר מפעם בשבוע.

בואי נדבר על סוגייה נשית כאובה: משקל. מה את חושבת על הנושא?
אני משוחחת הרבה עם בנות צעירות, ועם נשים בכלל, על חשיבות התזונה הנכונה. למרבה הצער אני פוגשת הרבה פעמים בנות שעושות יותר מדי ספורט, ולא אוכלות מספיק. ובטווח הארוך זה גורם נזק לכל החיים. להוריד משקל זה חשוב וטוב, אבל על מנת לעשות את זה באופן בריא צריך זמן וסבלנות. גם ברמות הגבוהות ביותר של ריצה, נשים יכולות להיות רזות ובריאות. ריצה לא אומרת שצריך בהכרח להיות רזה מדי.

איזה מסר היית רוצה להעביר למי שקוראת את הכתבה?
אני רוצה לומר: "אל תוותרו על האמהות". היום זה נפוץ לראות בנות שלושים פלוס שמסתובבות ומחפשות את האביר על הסוס הלבן. ואני אומרת, אל תחכו לאביר על הסוס הלבן, מי יודע מתי הוא יגיע והשעון הביולוגי מתקתק.

ומבחינת ריצה: אפשר לשלב אמהות עם ריצה. לא צריך לוותר על שום דבר בחיים. גם אמא שעובדת, עם משפחה, יכולה לעסוק בספורט. ספורט בכלל וריצה בפרט זה אחד הדברים שתורמים הכי הרבה לשקט הנפשי שלנו. ספורט מרגיע ומסייע להתמודד עם שאר הדברים בחיים. ואותו הדבר גם לגבי תחרויות. יש משהו בתחרויות שעוזר לך להבין את עצמך, ולהתמודד. בלי קשר להישגים, בין אם אתה אלוף עולם, או מלך הביצה הקטנה, ההתמודדות היא אותה התמודדות, והרווח זהה לכולם.

ביום חמישי 10.9.09 בשעה 19:00 נילי תתארח בפורום נשים בספורט ותענה על שאלות הגולשים. מומלץ בחום!