מאת:דנה מורן
מאוד קל לזהות טיילים בארצות כמו צ'ילה… גם כשהם בלי הבית על הגב. פעם הם היו מסתובבים עם מצלמות תלויות על הצוואר ומצבעים בהתלהבות על איזה מונומנט (כמו שתיירים נראים בפרסומות), במאה הזו יש להם את החידוש הדיגיטאלי בתוך הכיס והאף תקוע בתוך מדריך טיולים…יש כאלה שלא יזוזו בלעדיו. המלונות, המסעדות, האטרקציות… הם עוברים בדריכות אחרי מה שהספר ממליץ. בדרך כלל המידע מאוד מקיף ומדויק. הם, הכותבים יודעים לתאר את המקום ומה הפעילות המיוחדת שלו. טיפוס על הרים, רפטינג, רכיבה על סוסים… אבל רק חסך אחד מצאתי כמכנה משותף לכל הספרים. אף אחד לא ממליץ על מסלולי ריצה עדיפים.
טעות גדולה! לדעתי ריצת זו הדרך המושלמת ביותר להכיר את העיר… ואפילו להגיע למקומות מיוחדים שתיירים לא תמיד פוגשים אותם. לכן נאלצתי לשאת את רגלי בחיפוש אחרי המסלולים הטובים ביותר על מנת לתת את ההשלמות שלי למדריכי הטיולים.
קבלו קטעים נבחרים ממדריך "דנה קמה" למסלולי ריצה בדרום צ'ילה.
1. Puerto Varas – עיירה שקטה ששוכנת לצידו של אגם שאין סיכוי שאהיה מסוגלת לבטא את השם שלו. מאידך, בבוקר בהיר כשרצים על הטיילת, העננים מתפזרים ואפשר לראות איך מתוכם מבצבץ הר געש מדהים (עם שם הרבה יותר פשוט וקליט). הטיילת ממשיכה לכביש צדדי שמוביל לאותו ההר. מישהוא מאוד משועמם סימן כל מאה מטר על הכביש הצדדי הזה. בשלב מסוים הסתובבתי לחזור לעירה אבל למחרת עם האוטובוס גילתי שהסימן ממשיך עד הקילומטר ה-25! מי שמתכנן מרתון בצ'ילה יכול לבוא להתאמן פה. הדרך חזרה אגב, לא פחות מדהימה, ירידה שפורסת את כל העיירה ממול. בשלב הזה גם יש סיכוי שכל העננים יתפזרו ואפשר לראות את ההר בשלמותו. מסתבר שגם הצ'לאנים חובבים את המסלול הזה מה שמאפשר לתרגל את ברכת הבוקר טוב בספרדית תוך כדי ריצה.
Puerto Varas
2. מעבורת Navimag- על הנייר היקף האוניה הוא 400 מטר. על פניו אפשר לעשות הרבה תכנונים על ריצת אינטרוולים ושאר אימונים שעושים באצטדיון צף. את רב החלל תופסות המשאיות שבשבילן זה הדרך המהירה והיעלה לחצות שליש מדינה ( מעל 1000 קילומטר). לתיירים נשארו הקבינות, חדר האוכל, והפאב ( חשוב!) וכמה מרפסות על הסיפון. אין סיכוי לרוץ שם. הספורט היחיד במשך שלושה ימים זה לאכול הרבה פחמימות ואם לשרוף קלוריות זה לעמוד על הסיפון נופים מדהימים ולקפוא מקור או כמובן לרקוד סלסלה בערב עם נהגי משאיות. רצוי אם כן לתכנן את האימונים לפני או אחרי השייט. אגב, הירידה הראשונה חזרה על האדמה הייתה קצת משונה. הרגלים כבדות עם שרידים של סחרחורת, חלק מהסתגלות לקרקע מוצקה אחרי כמה ימי טלטלות.
המעבורת Navimag
3. Castro – זה גם שם של עיר לא רק של מנהיג קובני חולה (או מותג הלבשה ישראלי). ממוקמת גבוה על גבעה מוקפת מפל וים, כמובן שרצים לאורך הים. אבל הכוכב האמיתי הוא גרם מדרגות תלול ( 103 מהן) שמובילות מהים לתחנה המרכזית. מכיוון שהנוף מהמדרגות צופה אל המים, כל כמה שלבים אפשר למצוא זוגות אוהבים מתרגלים רומנטיקה. כשחולפים על פניהם בפעם הראשונה הם מתעלמים, בשנייה הם מגחכים לעברי בשלישית הם כבר עשו לי סימנים של coco loco (משוגעת) והתפקעו מצחוק. אני השתנקתי, חזרתי לרוץ על הים לשחרור.
4. Valdivia – כל הספרים אומרים שזו העיר הכי יפה באזור. אילולא הטיילת שנמתחת 2.5 קילומטר ( מסומן!) לצידם של שלושה נהרות, אני לא בדיוק מבינה מה הקסם של העיר הזו, ניחא. הטיילת בהחלט מתאימה למטרותיי. מרוצפת היטב עם בתים מצד אחד ומים צלולים מהצד השני. רוב האנשים גודשים אותה לעת ערב שמשי (גם אחרי 21:00 בערב) כך שאם לא רוצים להיתקל בילדים זבי גלידה ואמהות שמקוננות על הבגדים שהתלכלכו, רצוי לרוץ מוקדם בבוקר, מוקדם זה יחסי. העסקים לא נפתחים לפני 10:00 כך שגם שעה שנחשבת מאוחרת בשביל תושבי האגן התיכון עדיין מאוד מוקדמת בחלק הזה של הכדור. בבוקר אין איש על שפת המים. הנוכחים היחידים הם שחפים, הקורמורנים ואריות ים ענקיים מנומנמים. כולם מחכים לשוק הדגים שיתחיל לפעול כדי שיקבלו את השאריות. אפרופו שוק הדגים, חוויה ססגונית וצבעונית עם ריחות מיוחדים רק לה. מי שחושב לרוץ במסלול המתואר לעיל צריך לקחת את זה בחשבון.
Valdivia
השלב הבא… עוזבת את הערים לטובת ההרים. למשל, טיפוס על איזה וולקן מושלג ומבעבע… ולצערי כבר רואה את הסוף של הטיול הנהדר הזה. מקווה להספיק עוד כמה מסלולים כמו אלו לפני שאני חוזרת הביתה לאורך הירקון.
