מאת:דנה מורן
הפעם הדיון היה תוסס מתמיד. מלבד מכות (כמובן!) היו בו את כל האלמנטים שמרכיבים ויכוח עסיסי. אין ספק שכל אחד מהצדדים היה מוכן להגיע רחוק כדי להגן על העמדה שלו…
באחת הפעמים הקודמות ציינתי שחשוב מאוד לבחור מאמן שאנו סומכים עליו, ומבין את הראש והמטרות שלנו. מסתבר שיש לא מעט חילוקי דיעות לגבי הסיבה לעזוב מאמן. חוסר שיפור בביצועים… האופי התרבותי / חברתי של הקבוצה… לפעמים אפילו עלות האימונים… א. (הפעם בלי שום רמיזות. א=אנונימי) החליט לנטוש את המאמן בגלל שהוא נפצע במהלך האימונים איתו. או, אם לצטט את א. "הביא אותו לפציעה".
האמירה הזו מאוד הכעיסה אותי. כמי שכבר דשה לא מעט בכל הנושא הזה, קמתי כיו"ר המתנגדים. את האצבע הענקית שמאשימה משהוא בפציעה שלי אני מפנה רק לכיוון אחד. אלי! לדעתי (סליחה, אבל הפעם אני מרגישה שאני חייבת לנקוט בעמדה), הספורטאי אחראי לפציעה שלו לא פחות מאשר המאמן.
להלן פירוט מקרה לא מייצג – זה שלי:
הפציעה שהובילה להכל היתה לפני 15 שנים במהלך תחרות ריצת שדה של אליפות צה"ל (אל תנסו לחשב את הגיל. אני בת 37). נקעתי את הקרסול. מכיוון שהרגשתי שאני ממוקמת יפה בין המובילות, החזרתי את העיוות למקום ושברתי את העצם המרכזית של כף הרגל. לא היה צריך להיות אורטופד מומחה כדי לראות בצילומים שהעצם נגמרת לפני הזמן. ניתוח קטן הוציא את השאריות המרוסקות, ועכשיו במקום האלמנט המקורי יש שם חור קטן. מאותו רגע ויתרתי על הנוכחות של 'קשת' בקרסול. מטעמי הזנחה / חוסר ידע לא ציידתי את עצמי במדרסים והמשכתי להתאמן. כמצופה (את זה אני אומרת בדיעבד) עם השנים הרגל קרסה פנימה, משכה איתה את הברך… הרגל השניה עבדה לא פחות קשה כדי לפצות על הנזקים של אחותה… והשאר היסטוריה רצופת כאב ופיזיוטרפיה.
אחרי המקרה נחתי שנים תוך כדי שחיה. מחד, לא לאבד לגמרי את הכושר, אבל מעידך, לא לרוץ.
למ.י. הגעתי בתחילת העשור הנוכחי על מנת להתאמן ברצינות לתחרויות. העמסתי מאוד על הגוף. הרבה קילומטרים, אימונים ארוכים ועצימים. כל האינגרידיאנטים שהביאו אותי להשגים שהיו לי בשנים שהתחרתי. דבר אחד לא עשיתי. לא דיווחתי למ.י. על הכאבים. זוהי הטעות המרכזית. זה המקום שבו הספורטאי חייב לקחת את האחריות. בדיווח. אף מאמן לא יכול לראות מה עושה לנו ההולכה העצבית בגוף אם לא נספר לו. הוא לא יוכל להתאים את מידת האימונים ועצימותם אם הוא לא ידע מה המגבלות שלנו. ואף יותר מזה, לפעמים אנחנו כל כך נשבים במתכונת האימונים שפשוט נוטים להתעלם מהרמזים שהגוף נותן לנו למען השגת המטרות, פשוט דבקים בהוראות ולא עוצרים כשהגוף מאותת. לא רק כלפי המאמן, גם כלפי עצמינו. והטעות המשיכה. קשה לי להצביע על שבתות רכיבה נטולות וויוקס במינון המומלץ לכאב אקוטי. אחרת כניראה לא הייתי מסיימת אימונים עם חיוך. מ.י. ידע רק מעט על מעשי אלו. ולא בגלל שלא רציתי לספר… זה פשוט לא קרה. הכאב הפך להיות חלק מהשגרה. בכל אופן, כך אני חטאתי.
כספורטאית דבקת מטרה לא הקשבתי לתחינות הגוף להאט או להפסיק… אז נפצעתי. מי אשם? מודה שוב ושוב.
אני לא יודעת מהם פרטי המקרה של כל מי שנפצע סביבי ובוודאי ישנם אי אלו מקרים וסיבות שלא מיישרים קו עם הדעה הזו שלי. הדעה שלי בכל אופן גורסת שבמקרה כמו זה, המאמן הוא לא האשם היחיד. גם לנו, לדעתי, יש אחריות. לפחות אם הנסיבות דומות.
——-
"בסקר שנערך בקרב 510 רצים רוכבים וטריאתלטים תחרותיים נמצא כי 90% סבלו מפציעה בשנה האחרונה. חצי מהם, לערך, הושבתו לשבועיים לפחות. ורבע הושבתו ליותר מחודש" (Runner's World אוקטובר 2006) אז אני בחברה טובה…
