מאת:דנה מורן
בטח שמתם לב שהגיע החורף. זו העונה העדיפה עלי, בעיקר בכל מה שקשור לריצות. זה לא הנחיתות המפתיעות בתוך השלוליות שעושות את ההבדל… אולי זה האויר הנקי (במעוז הערפיח שבו אני גרה, אויר נקי זה מצרך נדיר)… או שזו העובדה שלא מזיעים כל כך… או פשוט כי זה כייף לרוץ בחוץ.. ובעיקר בגשם.
באופן כללי אני מעדיפה להנות מאיתני הטבע.
בסוף שבוע שעבר, בעת ביקור לא שיגרתי בצפון, מצאתי את עצמי רצה ממושב ארבל לפסגת המצוק. ממש כמה דקות לפני שהיורה הביא את בירכתו לחקלאים. למי שלא מכיר את הכביש מדובר במסלול קצרצר של שלושה וחצי ק"מ שכולם עליה. חשבתי איך זה ירגיש מנקודת המבט של רוכב אופניים – קצת עבודה ובתמורה מקבלים ירידה שהיה שווה להתאמץ אליה. אבל בריצה זה מעט שונה. הרבה עבודה של ה'תאומים' הרבה צעדים קטנים על קצות האצבעות והרבה הרבה דקות שעוברות עד שמגיעים לפסגה. החזרה היתה קצת יותר בעיתית. אם חשבתי שבאופניים זו יכולה להיות ירידה מופלאה הריצה הצריכה ממני להפעיל את שרירי הברקס בבירכיים… אבל שרדתי אותה בגבורה. וממש לפני שהגיעו הטיפות הרמתי את הראש כדי לראות את הבוקר המקסים על קרני חיטים ועל טבריה. לחלוטין נוף שונה ממה שמספק פארק הירקון. תהיתי אם תושבי האזור יודעים להעריך כמה יפה הסביבה הביתית שלהם…
הייתי מאושרת. סוף סוף הגעתי שוב לאותה תחושת ריחוף שאני כ"כ אוהבת בריצות. אותה תחושה שבה אני מדלגת מעל העולם ושום דבר לא יכול להפר את זה. בכל האימונים שעשיתי מהמרתון ועד לרגע זה לא נגעתי בחוויה הזו. השילוב של הנוף והשיבה ליכולות (מסוימות, כן…) הביאו אותי לאותה נקודה מוכרת שמורחת חיוך דבילי על הפנים שלי לכמה שעות.
חזרה לשגרה, ריצה בפארק, גם הפעם עם ריח הגשם. תחושה מאוד קלילה באוויר. ושוב – אני משתפרת. לא התנשפתי בכבדות והרגליים העיזו להרחיב את הצעדים ולא רק לדשדש. במקום שבו מסומן קילומטר ומחולק למאות החלטתי למדוד את הקצב. לא האמנתי שירדתי מחמש דקות. ואפילו שמדובר ולו רק בקילומטר אחר – הייתי כל כך מאושרת (ומאוד עייפה). והכאבים? הם נשארו היום בבית. אולי היה להם קר לצאת לרוץ בחוץ בגשם… מפונקים.
עכשיו אני נמצאת בנקודה הכי גבוהה מאז שהכרתי בפציעה. הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה המנטאלית. אני מסוגלת לתמרן בקצבים שהיכרתי לפני שהפגמים עטו עלי ובצד השיפור הנ"ל מגיע השכר הרוחני. כאילו נעשה איזה שהוא סוויטץ'. אתמול סבלתי והיום אני נהנית מאוד. ואלו אותן הריצות… נדמה שהאימונים הארוכים והמשעממים האלו משתלמים.
ודווקא עכשיו אני נפרדת מהריצות בארץ הקודש לכמה שבועות בהם אולי 'ארוץ בחוץ'… בדרום אמריקה. הרגשות מעורבים. מצד אחד חבל לי לפספס את המומנטום שבו אני נמצאת ולחזור אחורה. מצד שני, מנוחה כפויה לא תזיק לעצמות. מ.י. המליץ לשמר את הכושר באמוני עליות קלילים. Claro. אני הולכת לעשות כמה טרקים… הרבה הרבה עליות.
בכל מקרה, התקופה שבה אני אשוב ארצה תהיה מאוד קריטית. מעבר לעובדה שאני מתחילה עבודה חדשה וטובענית, לוח השנה מראה שלושה חודשים לפני מרתון רומא. ברוכים הבאים אימוני האינטרוולים והטמפו… ולריצות עם ח.ט., האריה והמו"ל.
טוב.
אני הולכת לארוז תיק. דבר ראשון, את האדידס. אח"כ את כל הדברים החשובים פחות כמו שק שינה, מעיל טוב, כמה מילים בספרדית ושאר הבגדים החמים שבד"כ מצילים אותי מבקרים קפואים של רכיבה… אומרים שגם שם יורד גשם.
