מאת:דנה מורן
היא מעצמת אספרסו ואופנה, בירת אלופת העולם בכדורגל, בנדיקטוס השישי מתגורר בה וכל הדרכים מובילות אליה… רומא.
ב.ג. (ברק גרשון) ואני התכנסנו סביב כוס קפה בבוקר יום שישי. בסיכומה של שיחה מצאנו את עצמינו משוטטים בין התמונות והמידע שהאתר הרשמי של התחרות מציע. סף ההתלהבות הלך ועלה ככל שדיפדפנו בין האפשרויות השונות. אני הלא סימנתי אותה כדבר הטוב הבא… וב.ג., כך מסתבר, ממש ברגעים אלו עומד להצטרף להרפתקאה. לא עברו מספר שניות ושנינו היינו רשומים למרתון רומא. זהו. מעכשיו זה מוחשי. יש מטרה ובעוד חצי שנה גם אהיה שם למדוד את העיר ברגליים. מעבר לעובדה שקצת היינו המומים מהמעשה הפזיז, לגמנו את שארית הקפה האיטלקי עם חיוך ענק שאיתר את הפנים.
וכמו בכל אקט ילדותי משמעותי – רצתי לספר לחברה.
הראשונה היתה ברזיל. הבחורה שהכי מקורבת אלי כבר 10 שנים. הקשר היחידי בינה לספורט זה הסיפורים שאני מביאה והערצתה הבלתי מתפשרת לכדורגל. Claro! כל ניסיון שלי לגרור אותה לפעילות נתקל בסירוב מאיים. הפעם היתה לה סיבה טובה להגיב בחוסר עניין ואהדה. ב.ג. תפס את מקומה בביקור המסורתי בבית הקפה ביום שישי בבוקר.
החברים הקרובים הספורטאים ברכו על המטרה, עודדו והשתתפו בשמחה. במפגשים על פסטה וקפה, עד שנגמר סוף השבוע, ח.ט. (חברה טובה, ההיא מפרק 3), וג.ב. (גברת ברזל לעתיד) כבר שוקלות להירשם וההתלהבות ירדה לרזולוציה של 'איזו-חברת-תעופה' ושל 'מי-יישן-עם-מי-בחדר'. ברור לשתיהן שאת הריצות הארוכות נבלה בצוותא.
חייל אמיץ הגיב בהפתעה גמורה. כלומר, ההפתעה הגמורה היתה שלי. לא ממנו ציפיתי לשמוע הערות שדומות לאלו שהוטחו בי לקראת המרתון הקודם. "את עוד בשיקום מה פתאום את חושבת על מרתון?!" עד לאחרונה "שיקום" היה שם של מחלקה בתל השומר ופתאום זה מצב שאני צריכה להשתחרר ממנו כדי לרוץ כמו שאני רוצה. ניסיתי להסביר שהפעם זה תהליך מבוקר והגיוני ושאין שום סיבה לא להעניק למוטיבציה שם ותאריך. כמובן שהיו עוד שכמותו ברמות התנגדות שונות.
מ.י. (מאמן יקר) היה אחרון "הלא מתלהבים". כשהצגתי את העובדה המשמחת, גם ציינתי את כל לוח התחרויות שאני רוצה לעשות בדרך…. 10K, חצאים למיניהם… הוא, מצידו, נכנס לתפקיד המרגיע הלאומי. "אני מציע שבינתיים תדבקי בעליה ההדרגתית והאיטית בסרגל מאמצים." צודק. אחרי הכל, עוד ישנם סממנים של כאבים בחלקי גוף שונים והאימונים לכשעצמם לא בדיוק בגובה העצימות הדרוש. חייכתי. לא סתם אני סומכת עליו.
בפנים בפנים אני יודעת שאת המרוץ הזה אני אעשה. כנראה שגם הסביבה, לאור ניסיון העבר, מפנימה את העובדה. ובכל זאת התגובות הצוננות משהוא רק מעודדות אותי. אני יודעת שיש אנשים שמתסכלים עלי בצורה הכי מקצועית ולא יתנו לי לחזור על טעויות העבר.
ומה רע בלחלום ולהגשים?
