מאת:דנה מורן
יהיו אלו שיחלקו על דעתי, אבל עמוק עמוק בתוך ההיסטוריה בעצם היינו הולכי ארבע. יהיו, מנגד, אלו שידעו להביא את כל ההוכחות שתומכות בדעה הזו ויצביעו על כל שרשרת האירועים שהובילו אותנו מחסרי החוליות דרך הפרימטים ועד לצורתנו הסופית היום. איך שלא יהיה, גם באבולוציה מסתבר, אין ארוחות חינם. אמנם הזדקפנו והשתחררו לנו הידיים למטרות נעלות, אבל עם היישור בא המחיר – כאבי גב.
ה"נשיונל ג'אוגרפיק", באחד הגיליונות האחרונים, מצייר את הבעיה לכל רבדיה ויודע לציין שאחוזים ניכרים מהאוכלוסייה הבוגרת של האדם הנבון (כן, כן, אנחנו) סובלים מהבעיה הנ"ל.
מיד לאחרי המרתון, הרגשתי בחוסר נעימות זמנית בחוליות התחתונות. מכיוון שלא התאמנתי הרבה לא ידעתי להגדיר אם חוסר היכולת הכללית שלי נובעת מבעיות בגב או מבעיות בשאר הפרקים. את הכניסה המרשימה לסטטיסטיקה של 'אחוזים באוכלוסיה' עשיתי באחת הרכיבות באזור מצפה רמון. מקורבים ידעו לספר שבתום הרכיבה נשארתי באותה הפוזה שבה רכבתי: הגב מקביל לכביש. המצב התדרדר עד למוקד של קופת חולים ולעימות בין הישבן לזריקות וולטרן.
כעבור חודשיים העזתי, בפעם הראשונה, לקחת את האופניים במעלה יער הראל ויער הנשיא. בצרפת חוגגים את שבוע הסיום של הטור-דה-פרנס, ולכן אי אפשר להימנע מהשוואה בין המסלול שלהם לאתגר הקטן הזה. איך פעם העליות האלו היו מינוריות ועכשיו נדמה שאני מטפסת את האלפ-ד'ואז הפרטי שלי.
בפעם שעברה הורדתי את האופניים מהקיר לסיבוב אחד במשולש. משהוא ראשוני כדי לוודא שלא שכחתי איך לרכוב. לא המרחק ולא היכולת הקרדיאלית עמדו לצידי. שלושים K יחסית שטוחים ובכל זאת השתנקתי. מבוישת ארזתי את עצמי מהר ונסתי מלטרון חזרה הביתה.
דנה בטריאתלון אילת – דצמבר 2005
קיוויתי שהפעם תהיה לי הצלחה גדולה יותר, כשכמובן סף הציפיות נמוך מאי פעם.
לא הצטרפתי לשום קבוצה אלא רכבתי עם כמה חברים. רובם ברחו קדימה מהר מאוד, ואני נותרתי לרכוב לאיטי (והפעם במובן האמיתי של המילה: רכבתי ממאאאווודד לאט). בסוף כל טיפוס אני מוודאת שאני יכולה להתיישר, נושמת לרווחה וממשיכה עד העונג הבא. ובינתיים, המוני רוכבים עוקפים אותי, מה שלא אמור לקרות באמצע העונה. אלא שהפעם אני אפילו לא יכולה לדמיין מהו שיא הכושר. נופפתי לשלום, חייכתי והמשכתי. ניסיתי להתמיד בעקרונות שלימדו אותי ולהדוף את זעזועי העלייה בידיים כשהן במרכז הכידון ולא לשלוח אותם היישר לגב התחתון. רב הזמן זה עבד. בשאר הפעמים פשוט לא שמתי לב. העובדה היא שבסיום הקטע הזה עמדתי במשימה. לא היו כאבים משמעותיים כאלו שאילצו אותי להפסיק לרכוב. לא מגיע לי על זה לפחות נקודה אדומה אחת מהחולצה המפורסמת?
שאר הרכיבה עברה בניחותא מה. ככל שמספר הקילומטרים עלה, הגוף היה צריך להרגיל מחדש את אותם אזורים שסובלים כתוצאה מרכיבה ממושכת. ח.ט. (חברה טובה), שלוותה אותי ברב הריצות הארוכות לפני המרתון, הצטרפה לרכיבה בריתמוס הפלגמאטי שקבעתי ומיד גלשנו לשיחת בנות מעניינת שכוללת גם את הנושאים האלו.
בחזרה לתחנת הדלק בלטרון לא עברתי את שדירת השאנז אליזה ושום שער ניצחון לא חיכה לי בסיום הרכיבה. ובכל זאת הרגשתי שזו היתה הכרעה חשובה שלי מול עצמי.
