פרק שביעי – סימון גבולות

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:דנה מורן



לא האמנתי שזה קורה לי.
ניסיתי להניע חברה להצטרף אלי למופע בידור במקום שתשתתף באימון.

לא, לא שכחתי את חוקי המשמעת העצמית הקפדניים וגם לא את המאבקים הקטנים מוקדם בבוקר, שהם המדדים האמיתיים בעיני לבחון את רמת הדיסציפלינה. והנה אני קצת מורדת ואפילו מנסה לגרור אחרי חברים לדבר פשע.

העיסוק בספורט, עבורי, יישאר תמיד מחוץ לקריירה. אני לא רואה את עצמי הופכת את הספורט למקצוע מייצר כסף (בינתיים הכיוון הוא בעיקר הפוך). כנקודת מוצא ההישגים לא מאפשרים לי להתברג לברנז'ה של מתחרי על, אבל גם לא בחרתי להיות מבין אלו שמלווים אותם, מספקים להם ציוד וכו'. לפעמים אני מקנאה באותם אנשים שיכולים ליהנות מהשילוב הזה. אני צריכה את גירויי האדרנלין שלי ממקורות מגוונים: מהעבודה, מהעיסוקים שאחריה ומחוסר הדמיון שבין שני אלו.

ולמרות זאת, בימים כתיקונים נמצא שאת רוב הזמן, מעבר למלאכה המכניסה, אני מבלה באימון זה או אחר, בהכנות אליו או בארוחה הטובה שבאה אחרי. ולא אחת נוצרים ויתורים כי הם לא מתיישרים עם הקו הנוקשה הזה… למרות שמדובר רק בתחביב.

עד כמה באמת הספורט משתלט לנו על החיים? ועד כמה אנחנו מקריבים דברים אחרים תחת ההצדקה ש"יש אימון"? ואולי הריצה / הרכיבה ברמות האלו באמת כ"כ חשובות ששוות ביטול הנאות סוציאליות אחרות?

את הדיון הזה ניהלתי בעבר עם ח.י. (חברה ירושלמית) בבית קפה עם אויר הרים. שתינו לא בונות להגיע לבייג'ין ואפילו לא כצופות. גם על שאיפות פחות גרנדיוזיות ויתרנו (אליפויות באירופה ושאר יבשות). אבל בתום התדיינות לא הגענו לשום מסקנה. הבנו שיש מקום להעביר קו דק בין העיסוקים שגורמים לנו לגמוע מרחקים, לבין הצרכים החברתיים האחרים שלנו. ברור שיש גם את השילוב ביניהם. הבעיה נשארה איפה להעביר אותו ולסמן את הגבולות.

לאחר רכיבת שבת העליתי את הדילמה בשנית, אך בפני פורום סנהדרין אחר. התשובות היו דומות (מה שכבר הופך את זה למדגם סטטיסטי מייצג). העיסוק באופן האובססיבי הזה כנראה עונה על צורך מסוים. סוג של "בריחה". אולי זו הסיבה שאנו משתדלים לרוץ למרחקים ארוכים…
[והתבקשתי מהר להחליף נושא… לרכילות]
ישנן אף כמה בנות טריאתלון שבשנים עברו פיתחו תיאוריות שלמות סביב ה"צורך". הן חילקו את בני התמותה עם מספרי הברזל לשני סוגים: אלו שמתאמנים כדי לשחרר אגרסיות ואלו שנעזרים בספורט כדי להיפרד ממצב של עצבות כרונית. כאקט משלים, הן אף הרחיקו עד כדי לסווג את חברי קבוצתן לצד זה או אחר.

בכל מקרה הבנתי שרצוי שיהיה איזה שהוא בלאנס בין מרכיבי האיכות של חיי. לקבוע מה יהיה קוד ההסתגלות הזמנית עד שהיכולות יחזרו, הכאבים ייעלמו ועד שאני אתחיל להתאמן לתחרות הבאה ולא רק "להשתקם".

כל עוד זה לא פתור, עם מצפון נקי (וקצת בולמי) אני חותמת סוף שבוע, בחצות עם חברים ספורטאים והמבורגר עסיסי נוטף מיונז.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג