מאת:דנה מורן
מעבר לאושר הצרוף מהריצה עצמה, אני מוצאת הנאה לא מעטה גם ביכולת של ספורט זה להיות אקט סוציאלי. אני מודה שחלק מהחיבה שלי לטריאתלון נובעת מהקשרים החברתיים שנוצרו בזכותו (ותודות לקבוצות שהתאמנתי איתן). כמו רבים גם אני יצרתי קשרים עם חברי לאימונים וגיליתי אנשים מקסימים שמסוגלים לדבר בנשימה אחת על קוצו של פדל ובנשימה השניה על מלחמות עולם…
 |
אולם, במובן מסויים מאז פרוץ הפציעה בגירסה הנוכחית שלה, לא הצלחתי להתאמן אלא בגפי. את אימוני השחיה (כן, כן. חזרתי לעשות סימנים של התקדמות במים) עשיתי בהחבא עם זקני העיר. לצורכי רכיבת האופניים נדדתי בין קבוצה זו או אחרת בטענה שאני Free lancer, ולכן לא ממש שייכת לשום ארגון… וגם את הריצות עשיתי בשעות שינשופים ערים בהם – לבד. בעבר, ח.ט. (חברה טובה) הייתה שותפה לכל הגיחות הארוכות פרה-מרתון. מאז האירוע, כל פעם ששמתי נעליים עשיתי את הטיול בפראק רק עם עצמי. אולי קצת התביישתי ביכולות הקלושות, ואולי קיוויתי שאת ההופעות בצוותא אני אעשה כשאגיע לשלב שאותו אני מגדירה ריצה ולא דשדוש מעליב.
אחרי מספר חודשים, סגפניים חברתית משהוא… ניסיתי להאריך את המצב לפני שאני קובעת פעילות סוציאלית – ספורטיבית משותפת: לאחרונה המראתי למרומי 45 דקות ריצה. זה משך שגם אחרים יכולים לקרוא לו "אימון". הקצב השתפר, הדופק קצת ירד… בקיצור, הגיע הזמן לשנות טקטיקה – לרוץ עם חברים. |
הראשון שנבחר למשימה היה האריה (ח.ט. בחו"ל ולא יכלה להענות לבקשתי).
האריה, מסתבר, גם מעוניין להשתתף באותה התחרות שאני מיעדת לעצמי. חיפש באינטרנט ומצא את הקשר ביני ובין בירתה של ארץ המגף. לא זו בלבד, הוא גם מצא דרך לפנות אלי. כמה מיילים, שיחות טלפון ושאר אמצעי מדיה חדשניים… ונקבעו התאריך והשעה לריצה הראשונה.
בחשכת בוקר יום שישי נפגשנו שלושתינו, האריה, המו"ל ואני, בשולי פארק הירקון. חיוך דבילי של "פעם ראשונה בים"… ויוצאים לדרך. האצנו והאטנו וקבענו קצב מתון ונוח שיאפשר לנו להתקדם מרחק סביר בזמן המיועד … וגם לפטפט. המסלול – אותו אספלט מוכר וידוע. אלא שהפעם נקודת המוצא היתה שונה מזו שתירגלתי בתקופה האחרונה ולכן הגענו למחוזות בפארק שלא פגשתי בחודשים האחרונים: העץ שלי (זה סיפור להזדמנות אחרת), האגם, והחורשה בואכה הדר יוסף. כל כך היינו מרוכזים בשיחת ההיכרות שבקושי שמנו לב לזמן שעבר… וכבר צריך להסתובב. באושר רב הסבנו פנינו לכיוון נקודת ההתכנסות לא לפני שבירכנו לשלום את כל הרצים הנוספים שגדשו את השבילים עם אור ראשון…. ואפילו את מ.י. שחזר לרוץ אחרי פציעה משלו…
הוקסמתי מהחברותא. מעין חזרה לתחושות מוכרות שבהן הריצה היא לא רק אימון עם סבל כאב וזיעה, אלא גם סוג של מפגש אינדיבידואלי חברתי. אחרי הכל חלק בלתי נפרד מהמוטיבציה לקום בבוקר זה לדעת שקבעתי עם אנשים… ולא נעים להבריז להם… וכמובן שהתגעגתי לשיחות שבאות איתם. מי צריך מוסיקה כשיש חברים!
עוד לא שבע בבוקר ואנחנו אחרי ריצה שנחשבה מאוד משמעותית באופייה… אני מאושרת. תל אביב של אותו בוקר הייתה מקסימה מתמיד.
כל מה שנשאר זה להחזיר את ח.ט. מחו"ל, לדאוג שהאריה יגיע שוב מנס ציונה לסיבוב נוסף, ולהודיע למו"ל שייצטרף לעוד יום שישי ספורטיבי.
