מאת:דנה מורן
יש דבר אחד, שקצת ככה טיפ טיפה, ממש כמעט, יכול להחליף את
ה-RUSH שאני מקבלת מריצה: טיפוס על אותו הר געש מושלג ומבעבע. זה לא לוקח הרבה זמן… רק כמה שעות ולכן יכול להיות אלטרנטיבה לאימון עליות ארוך במיוחד.
יציאה בשעה חמש לפנות בוקר במטרה להספיק ולראות את השמש אומרת בוקר טוב לשלג. סוף סוף שעה שמוכרת לי היטב. איך התגעגעתי לבקרים איכותיים שכאלה.
חצי שעה ראשונה מבלים על תלולית בזלת. חימום. קפיצות קטנות בין האבנים כשמדי פעם קצת לבן שברירי מתחת לרגליים. טבנים, שלג, אבנים, שלג….. עצירה ראשונה מפה עד למעלה רק שלג וקרח.
מצוידים היטב עם סנדלי דוקרנים על המגפיים ושאר מעילים וחולצות תרמיות (איך לא?), התחלנו לטפס בתוך הלבן הבוהק הזה. תרגיל מרכזי: שעות רצופות של עליה בזויות משתנות. בהתחלה מתונות יותר. זה עוזר להתרגל לאמצעי ההליכה החדשים ולשימוש בגרזן מיוחד או במקלות הליכה.ממשיכים לעליות היותר תלולות, ממש על צלעו.המדריך קובע את הקצב ולא עוצר. הרוח חזקה ומקפיאה מדי בשביל להפסיק את התנועה. אז נשארים באינרציה.
מי שרוצה שותה או אוכל חטיפי אנרגיה תוצרת צ'ילה… תוך כדי תנועה. אין מנוחות. מאידך למי שאין פחד גבהים, רצוי להציץ הצידה ולראות את הנוף (ולהתרשם מהמתלול). מלמטה מסתכלים עלינו הבתים, האגמים ההרים האחרים… אפילו העננים כבר מתחתינו וכל זה בשלווה של תשע לפנות בוקר.
הטיפוס הופך לקשה יותר והשלג כבר קצת נמס מתחת לרגלים מזל שאנחנו לקראת הפסגה שם יש רק קרח ולא מעט מאמץ שמושקע בכל צעד. לא כ"כ בשל הגובה ( כולה 3000 מטר) יותר בגלל אופי הדרך שלרגלנו וסרבול הלבוש.
אבל איזה אושר! אפילו ההר שמח לקראתנו וקיבל אותנו בתימרות עשן וקולות של לבה שמבעבעת בתוך הערובה הענקית הזאת.
לשחרור, כמו שיכורים מדלגים בתוך שלג עמוק עד לנקודה שבה הוחלט שהחלקה על התחת עדיפה ומהירה. נגמר האימון.
עם חיוך מצד לצד וכוס בירה, נקיים התיישבנו לסכם את הדרך החדשה להפקת אדרנלין. ההשוואה הנ"ל יצאה ראשונה לאוויר. ספרתי איך ההרגשה אחרי ריצה ארוכה ומה תחרויות טריאתלון עושות ללב ולשמחה בעיניים. מסתבר שלא נפלנו לגמרי על אוזניים ערלות. המדריך, תושב האזור, סיפר בגאווה איך מדי שנה מתקיימת בעיר אליפות צ'ילה…חצי איש הברזל! איזו הרגשת שייכות. אחרי שמצאתי מסלולי ריצה בדרום המדינה, גם יש דרך לממש אותם.
לפני שחוזרת לארץ מהטיול הזה אני חייבת כמה ימים במדינה יותר אירופאית – ספרד. חייל אמיץ הצטרף כדי שנספוג ביחד קצת היסטוריה וקולטורה. את הבוקר הראשון התחלנו, איך לא…בריצה, לא הינו לבד על הטיילת של טולדו מול העיר.
בשישי קבוצת הריצה המקומית חלפה על פנינו…ואחריהם עוד קבוצה…מסלול מבוקש. דימיינו איך אבירי ימי הבנים עשו את כל העליות האלו עם שריוני ברזל ונחושת ולא בגדים קלילים כמונו. זה כבר הופך את הריצה ליותר נוחה. מעניין איך כל פעם אני מוצאת את עצמי על מסלול אימונים מקומי. מן חוש שישי שכזה, שיש לנו הרצים, שמוביל אותנו למקומות עם הנוף היפה והירוק ביותר באזור, כשאנחנו חמושים בנעלי ריצה וכוונות טובות לגמוע כמה קילומטרים.
כמה הערות לסיום:
1) למרות הכול חייל אמיץ עדין בכושר יותר טוב משלי.
2) אחרי הריצה של הבוקר… אני חוזרת בי לגבי האפשרות לתחליפים ואולי שוב אערער על הקביעה הזו אחרי שאחזור לרכוב מחדש …
אוטוטו הביתה.
