מאת:דנה מורן
זה היה נהדר, סיפוק של הגשמה שקשה לתאר, כמו להגיע ליעד כמעט בלתי מושג… ועל מה מדובר בסך הכל… בפעם הראשונה מאז הפציעה טיפסתי לנס הרים.
בשבועות שקדמו לאירוע הקפתי את ה'מרובע' המפורסם. מכיוון שזה כולל מספר עליות, חשבתי שיהיה נכון להתנסות בדבר האמיתי. עליה אלפינית אחת משמעותית. כך שברגע שאחת הקבוצות, שאני מרגישה מקורבת אליה, דיווחה שזה האימון לשבת, החלטתי להצטרף (אפילו המו"ל הגיע לראות שזה אכן קורה…).
כרמי יוסף, נחשון, שמשון… כל אלו עברו בקלות יחסית. לא שהייתי בראש הפלטון חלילה, אבל הרגשתי שאני סוחבת את עצמי ואת יוהנה* בדופק הגיוני מבחינתי וקצב הגיוני מבחינת הקבוצה.
קצת אנרגיה קצת שתייה ומתחילה בטיפוס. הקילומטר וקצת הראשונים עברו בקלות יחסית. אחר כך הגיע השלב שבו הסרפנטינות נגמרות ומתחיל קטע ארוך של העליה שקשה לראות את קצהו. בחרתי להוריד את הראש ולהתמקד בזמזום של שיר שיעזור לי להעביר את הזמן ויכתיב קצב. כניראה שהתכוננתי להעביר הרבה זמן בדיווש איטי להחריד… נכנסתי ל Mode של עומס נעים (יש דבר כזה? כמעט כמו להגיד 'צום קל'. או שזה עומס או שזה נעים…). סקירה קצרה על הגוף מסכמת: הגב עומד במשימה. One down. על שברי המאמץ הגנתי מראש עם שרוול לחץ שלא יעבדו קשה מדי… כך שגם הם מטופלים ושקטים. הדופק והנשימה לא עלו מעל הערכים שקבענו מראש. הברכיים… לא ממש טוב. הברך שבדרך כלל פגועה פחות רוצה תשומת לב ומסרבת להרפות. בפעמים קודמות הייתי מתעלמת מהסיגנל. הפעם החלטתי שאם הכאב יתחזק – אחורה פנה. למזלי זה לא קרה. נשמרה אותה רמת תענוג. עמוסה ונעימה… ברקע כאילו יכולתי לשמוע את כל המקטרגים על האימון הזה. כבר אפשר לצפות את התגובות… אבל רבותי השופטים, לפעמים צריך למתוח את קצה גבול… אלברט איינשטיין אמר "ברגע שאנחנו למדים מהם הגבולות שלנו, אנחנו חוצים אותם". בבקשה!
רוכב שטרם התנסה בחוויה של נס הרים עוקף אותי בקלילות ושואל עם "יש עוד הרבה?" הרמתי את הראש, עוד לא ראיתי את הקצה והשבתי תשובה כנה: "כן". כשהחזרתי את המבט לספידומטר הבנתי שבקצב הזה באמת יש לי עוד הרבה. דמיינתי איך סיזיפוס דוחף את האבן שלו במעלה ההר בקצב יותר מהיר ממה שאני מתקדמת. אלא שאני לא קיבלתי עונש מזאוס לעלות לשם ולי יש מטרה במעשי. ובכל זאת הרגשתי שהוא ואני עושים את אותה המלאכה.
בר בהר. את להט הנפש כבר תיארתי. לו הייתם שואלים את הגוף שמכיל אותה, התשובה הייתה שונה. אבל שכרון החושים מההגשמה ממסך על הכאבים. בברכיים קצת רועדות ודופק גבוה מהתלהבות התגלגלתי חזרה למטה (כמו האבן של). בניגוד לרוכבים אחרים מהקבוצה, לי לא היתה שום כוונה לטפס את זה בחזרה. מה נשאר עוד לאימון? יער הנשיא, הראל, כרמי יוסף… קטן עלי… אז זהו שלא. היה די קשה לחזור ולהעפיל. הברכיים כבר רצו את המנוחה שלהם.
בסיכומו של יום, אחרי ארוחה ושינה, הפרקים נרגעו ונשארה רק ההרגשה הטובה. קפה עם חברים ותחושה ששוב התמודדתי עם אתגר, או שיעור, שיקדם אותי הלאה. איזה מזל שיום ראשון הוא יום מנוחה…
———–
* האופניים שלי קרויות יוהנה, ע"ש האפיפיור האישה היחידה ששלטה בכס. היא מייצגת בעיני משהוא שנלחם על החלום והגשים אותו כנגד כל הסיכויים. קצת מה שאני דורשת מעצמי… הרבה אמביציה הרבה מוטיבציה, וכרגע עם לא מעט מגבלות. מאוד מאפיין.
