מאת:דנה מורן
בימים כתיקונם את רב שעות הפנאי אני מעבירה בבועה התל-אביבית. זו שהעם אהב לשנוא בין יולי לאוגוסט. בימים שלקראת הפסקת האש, ואלו שאחריהם, מצאתי את עצמי מוסיפה עוד שעות פנאי ללו"ז, ואותן מעבירה בקריה לבריאות האדם ע"ש רבי משה בן מימון. איש דגול בפילוסופיה ומדיצינה שבהחלט ראוי שמוסד רפואי כ"כ מפואר יקרה על שמו.
חייל אמיץ (זה התיאור של האחיינים שלי…) ומאוד קרוב, נפצע קשה ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ אצל הרב. מבחינתו המלחמה בלבנון נגמרה. בוודאי ובוודאי נכון הדבר לאחר הפסקת האש, עוד בטרם עזב את היחידה המיוחדת.
אולם המלחמה האמיתית, כך עושה הרושם, רק מתחילה. לא ברור אם מדובר בשיקום אורטופדי או נוירולוגי, ברור שמדובר בתקופה ממושכת ולא ממש נעימה.
|
אולי יותר קל להיות חיילים גיבורי מלחמה מאשר להיות פצועים ולהחזיר את הגוף למוטב. ברגעים נדירים שבהם לא היו מבקרים ויכולנו להעביר כמה דקות רגועות, שמעתי אותו מתייחס לעידן הקרוב ואולי קצת מבין מה נדרש ממנו כדי להנות מהחיים כמו פעם. לצערי שמעתי תחושות שהכילו מילים כמו "להתחיל הכל מחדש", "נמאס לי"… כבעלת נסיון בתהליך (כבר למעלה מחודש!) התחלתי להסביר את משנתי. כמובן שהאירוע גורר אותנו למטה וצריך להתחיל הכל מחדש. במקרה שלו מדובר בפעולות בסיסיות, כמו להרים את היד… במקרה שלי מדובר ביכולת מינימלית לרוץ. המשותף הוא ששנינו צריכים להתגבר על כאב ולהמנע מהתרפקות על מה שיכולנו לעשות בעבר ולא ממש ניתן כרגע. איך לא, שוב המילה מוטיבציה עלתה כמוקד האנרגיה, בכל הוריאציות שיכולתי לתאר אותה. ב"אני מאמין" שלי, רוב העבודה המתישה נעשית בראש. האיברים רק מבצעים פקודות. הרצון לצאת מהסיטואציה הוא שמכתיב את הקצב. ואז לעבודה – הרבה תרגילים.
עוד אני מדברת ונכנסת הפזיוטרפיסטית וממליצה על הליכה לתחנת אחיות… לא פשוט! |
 |
שוב בחדר, מתחבר לצינורות וחוזרים לשיחה. אני לא פסיכולוגית וגם לא מומחית גדולה בבריאות הגוף והנפש. אבל אני יודעת מה מושך אותי הלאה ומאילו בטריות אני שואבת את הכוחות. כחברה טובה, כל שידי משגת זה לשתף אותו… או שאולי ניסיתי לשכנע את עצמי, כי גם בי הגוף קצת מורד…
הרמב"ם היה יכול להיות הרופא של קבוצת טרי קורדובה בימי הביניים בספרד. הוא היה מהראשונים שהמליצו על רפואה מונעת. שכזאת, הוא הטיף לתזונה נכונה והרגלי התעמלות.
לחייל האמיץ היה הרבה משניהם. חבריו לקבוצת האימונים הופיעו בצד המיטה לראות מה שלום הפלא הרפואי המפורסם ששרד את המלחמה. מיותר לציין, שמעבר לתיאור הקרב, השיחה נסבה סביב הטריאתלון. לנוכחותי הם שאלו למה אני לא משתתפת בתחרויות השנה (מה, אתם לא מעודכנים? סתם). מתוך אינרציה השבתי: אני פצועה. אאוץ'! כעסתי על שעניתי תשובה כל כך מגוחכת. ממולי יושב, חבוש ומחובר לחמצן, האיש שבאמת פצוע. איך אני בכלל יכולה להשוות כמה סדקים במעטפת העצם לקליע שנכנס בכתף ובדרך החוצה סחב אחריו חצי חזה? נשארתי קצת תקועה עם המחשבה הזו. הרי לכל אחד יש את המאבקים הפרטיים שלו, וכל עולמו חרב עליו כשישנה מוגבלות כזו או אחרת. אבל לרגע נדמה היה לי שקיבלתי קצת פרופורציה לגבי מה היא באמת פציעה… וההשלכות שלה.
ומשהוא אחרון לתומר:
"להלחם, פשוט מפני שאין מוצא אחר,
זה לא עושה לי את המוות למושך יותר.
ועוד דבר אחד ברור: אם לא אחיה אני,
אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי"
[מתוך את ואני והמלחמה הבאה, חנוך לוין]
ושכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה…
