מאת:דנה מורן
כאשר א.ב. (אורטופד בכיר) המליץ על שיטות סיניות לריפוי מכאובי, התייחסתי קצת בזלזול. אפילו חשבתי שאני הולכת לעבור מסג'ים מפנקים ושאר תענוגות. מסתבר שלא כך הדבר.
הזמנתי את התור במרפאה המשלימה ואז הבנתי שבעצם הרפואה הקונוונצינלית קצת הרימה ממני ידיים. כנראה שבמקום למצוא מזור לבעיותי בשיטות שעד היום נראו לי מקובלות… מעתה הנתיב עובר באפיקים שאני קצת פחות מאמינה בהם.
ההמלצה הראשונית היתה שיאצו ודיקור. אלא שאת המומחים המשלימים שיאצו קצת הפחיד. כשלא ממש ברור (בסינית) מה הבעיה ומה אסור למתוח, העדיפות היא לפעולות סטטיות – מחטים.
בחדר של ה'מטפל' קיבלתי הסברים למה שעומד לקרות. הסכמנו שהכאבים האקוטים, אלו שמפריעים יותר מכל וזקוקים למירב תשומת הלב, הם אלו שנובעים משאריות שברי המאמץ ומהברכיים החלודות. שם יתמקדו עשרת הטיפולים הקרובים. ככל ש'המטפל' הרחיב את הדיבור על מרידיאנים וצ'י (השותף של תאי צ'י) שמתי את עיני על בובת פורצלן שעמדה על השולחן. עליה מסומנות כל הנקודות שבהם ניתן, על פי האסקולה שלו, לנקב את גוף האדם. במבט ראשוני ראיתי בה בובת וודו, כשהאייטם אותו עומדים לקלל הוא אני. לא מאוד מעודד.
בכל זאת, עם מידה מסוימת של פתיחות, החלטתי לתת צ'אנס לחוויה ולקוות שזה מה שיקח את הכאבים ממני (כמו שאמרתי, נדמה ששאר הדרכים כבר מוצו. אם זה לא יעבוד, אצטרך להתרגל לעובדת נוכחות הכאב…. לא הגיוני).
'המטפל', מאוד רגוע ואדיב, בעדינות מדהימה, הצמיד מחט לכל נקודה שנראתה לו קריטית לתהליך. הדקירות עצמן היו ברמת כאב נסבלת. הרבה פחות מורגשות מהמחט של תרומת דם, לדוגמא. כעבור רבע שעה שבה שכבתי ולא קרה כלום הגיע 'המטפל' לעשות טוויסט קטן לדוקרנים. זו היתה נקודת מפנה. מאותו רגע התחיל לחץ לא ברור מתחת לפיקה של הברך – כאילו שאיזה מלוכסן קטן עומד ליד המיטה ומנסה להוציא את הפטלה מהמקום עם לום.
בתמורה לתיאורים האגריסיבים בסוף הטיפול, קיבלתי חיוך נבוך והסבר שצריך לתת לזה זמן… וכאבים זה דבר טוב כי זה אומר שיש מעבר של אנרגיות והאזור מחלים… פעם ראשונה שמישהו ממקצועות הבריאות נותן לי תיאור מקרה ואין לי מושג מה הוא אומר. אשכרה, מדבר איתי סינית!
קצת מתוסכלת ומדדה חזרתי הביתה.
הסיכום עם 'המטפל' הוא שלפני כל ביקור אני אעשה אימון ריצה ואשים לב מה הם האזורים הרגישים. הריצה מבחינתו תיתן אינדיקציה להצלחה. בשלב מסויים, כך אנחנו מקווים, כבר לא אמורה להיות רגישות.
במפגש השני עם השפיצים האסייתים עצרתי שוב ליד בובת הוודו. הפעם נתתי בה מבט זועם והמשכתי לחדר טיפולים. זה האחרון עבר בשלום וללא כאבים נלווים. אני לא יודעת לזכות מי לזקוף את העובדה שהעברתי כמה ימים Pain Free. אולי הטיפול מתחיל לעבוד… אולי שבוע שלם בו אני בולעת משככי כאבים עושים את שלהם (למתעניינים: 100 מ"ג דיקלופנק. מינון שיכול להרגיע סוס פוני ולעצבן מאוד את הקיבה)… ואולי בובת הוודו מצאה קורבן אחר.
בסוף אני עוד אאמין בזה.
שמונה טיפולים to go.
