פסגת הרקיע: לרוץ עם האלים במרתון האולימפוס

רץ השטח שגב אפלבאום חזר מחגיגה יוונית במסגרת "מרוץ רקיע", שם רץ במרתון על הר האולימפוס שמזדקר לגובה של 2,910 מ'
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

בחירת מרוץ שטח | כללים לירידות תלולות בשטח | פסגת הרקיע |


ההשראה שלי להשתתפות במרוץ מרתון אולימפוס הגיעה ממי שניצח במרוץ הזה ארבע פעמים כולל זו שבשנה שעברה, דימיטריס טאודורקאקוס (Dimitris Theodorakakos), שהבטיח לי שזו תהיה חוויה של "מרוץ רקיע" (SkyRace) אמיתי. המטרה של מרוץ רקיע שכזה, היא להגיע לפסגה הגבוהה ביותר בזמן הקצר ביותר, מהעיר התחתית שלמרגלות ההר ולאחר מכן לרדת את הפסגה במהירות האפשרית.

המשימה היתה רשומה ב"פנקס המשאלות" שלי במשך מספר שנים, אך היה לי את החשש שהמשימה תהיה גדולה עליי, היות ומעולם לא רצתי למרחק כה גדול בשטח, שלא לדבר על הטיפוס המצטבר של 3,200 מ', כש-90% מהם מצטברים כבר במחצית הראשונה של המסלול. הר האולימפוס מזדקר לגובה של 2,910 מ' (פסגת מיטיקס) וזו בהחלט קפיצת מדרגה למי שרגיל להתאמן בארץ.

המטרה: מרתון האולימפוס

השנה אזרתי אומץ והחלטתי שזהו זה, הגיע הזמן להעלות את הרף ולסמן את מרתון אולימפוס כמרוץ מטרה. לצערי, העיתוי היה פחות מוצלח. ביחס לשנה הקודמת, השנה הנוכחית היתה במגמת ירידה בכושר שלי והרגשתי את העייפות היטב בתחרויות ואף סחבתי עדיין את הפציעה של הדורבן הטורדני מאז מרוץ היירוס משנה קודמת. זרמתי עם התחושה וקיוויתי לשמור את הכוחות לאורך העונה עד לאולימפוס שהתקיים ביוני עם מעט קילומטרים ברגליים, שצברתי.

נערך לכל הפתעה | צילום: גלן תקיימה

התחלתי להתחרות לראשונה ביוון לפני חמש שנים וצברתי שם לא מעט ניסיון. בכל מקום שהתחריתי ביוון, תמיד חזרתי עם חוויות מוצלחות. לכן לא חששתי גם הפעם מההתנסות באולימפוס, אבל ללא ספק תהיתי עד כמה באמת הולך להיות לי קשה. צפיתי בלא מעט סרטוני יוטיוב, שעזרו לי קצת להבין לקראת מה אני הולך וגם כמובן, בחברי לירן אטיאס, שכבר התנסה פעמיים בתחרות ואף השתתף השנה בהצלחה במקצה הקיצוני של האולטרה אולימפוס (71 ק"מ עם 5,500 מ' טיפוס).

לא משנה עד כמה הייתי ערוך ומוכן למשימה, נערכתי לכל הפתעה או דילמה שתצוץ בדרך. ביומיים שקדמו, החום ששרר בעיירה ליטוכורו (Litochoro), שבה מסתיים המרוץ, היה יחסית קיצוני וזה די פתר את השאלה אם לקחת או לא לקחת ווסט עם שקית מים. בעוד שהרצים המובילים מסיימים את המרוץ תוך 4:30 שע' בערך, הרי שהם עדיין לא נכנסים לשעות החמות, בחלק החשוף של המסלול (10 ק"מ האחרונים). לכן הם לא לוקחים איתם בקבוקי שתייה בזמן הריצה אלא רק מתדלקים בתחנות המפוזרות בשפע ועמוסות בכל טוב. הדבר מקנה להם יתרון מבחינת משקל ובמרוצי רקיע העניין קריטי.

"כס המלכות של זאוס"

כנראה בהתערבות האלים, מזג האוויר ביום המרוץ היה יותר סביר, לפחות מוקדם בבוקר וככל שעלינו למעלה בגובה, זה רק פעל לטובתנו. העונש הגיע בהמשך, לקראת סוף המסלול תחת השמש הקופחת, העייפות והכאבים ברגליים הפכו לסיוט של ממש.

ההילה של המרוץ מתבססת לא רק על רמת הקושי של המסלול אלא גם על המראה המרהיב של "כס המלכות של זאוס", מאין כיפה ענקית שמזדקרת מתוך ההר ולפי המיתולוגיה היוונית, מקום משכנו של זאוס. המחזה מדהים, אפשר אפילו לומר מהפנט. הכיפה בולטת ביופיה ומקנה תחושה עוצמתית כאילו זאוס פוקח עין על הרצים ומגן עלינו ברגע שחולפים על פניו בשביל הצר בצד המדרון התלול. מעט לאחר מכן, מתחיל החלק הקשה של הירידה הארוכה מההר, שמתאפיין בשטח טרשי פראי בעל שיפועים מטורפים, שלאחר מכן הופך לדרדרת של סלעים המאיימת לחסל את סוליות הנעליים. המסלול ברובו אגרסיבי וחסר פשרות, שלא מרחם גם על רצים מנוסים. בשלב מאוחר יותר הוא מתמתן מעט, אך עדיין עמוס בכל טוב ומפתיע כל פעם מחדש. מדי פעם צצות עליות קצרות, אך בשלב זה של המרוץ, כשמצבורי הכוחות מתדלדלים כל טיפוס מרגיש כמו עונש של ממש.

תחושה עילאית להיות בין מסיימי התחרות | צילום: באדיבות שגב אפלבאום

לצערי, העומס של הירידה התובענית גבה את המחיר גם אצלי. ברגע שהחלו השלפוחיות בבהונות שלי, הכאב הלך והחמיר עד שנאלצתי להוריד את הקצב ויחד עם החולשה המצטברת, היה ברור לי שאני אמנם אגיע לקו הסיום אך רחוק ממסגרת הזמן שתכננתי.

למרות הייסורים שליוו אותי רבעון האחרון של המרוץ, ברגע שנכנסתי לעיירה בקילומטר האחרון קמתי לתחייה, חזרו לי האנרגיות ואף הגברתי מחדש את המהירות בירידה האחרונה עד קו הסיום. "זהו" חשבתי לעצמי, "אני הולך לעשות זאת, אני הולך לסיים את מרתון אולימפוס!" איזו הרגשה נהדרת.

הקהל המקומי קיבל אותי ואת הרצים האחרים בתשואות עם הכניסה לשער הסיום. למקומיים יש בהחלט סיבה טובה להיות גאים במרוץ הבית שלהם, שנכלל במסגרת סבב ה-Miguraun של מרוצי הרקיע העולמי. זוהי בהחלט תחושה עילאית להיות בין מסיימי התחרות ולא משנה המיקום או הזמן. למעט השלפוחיות שרדתי יפה את המרוץ ללא שריטות או חבלות חלילה.

מרתון אולימפוס ללא ספק סייע לחזק אצלי את התחושה שאני מסוגל להתמודד עם מקצי המרתון בשטח הררי ולסמן יעדים נוספים בעתיד. כעת, עם הפנים קדימה, ישנם לא מעט מרוצי רקיע שאני מתכנן להשתתף בהם אבל רשמתי לעצמי ב"פנקס המשאלות" שאני עוד אחזור למרתון אולימפוס, בעתיד הקרוב, בשאיפה לשפר את הזמן שלי ולהביט שוב ביופי עוצר הנשימה של כס המלכות של זאוס.



ספידי שגב אפלבאום | רץ שטח ותיק ומאמן ריצה שהשתתף במרוצים ומרתונים רבים בארץ ובעולם ובהם: Northface Zagori Mountain Race, Pikes Peak, Mozart100



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג