נשים באקסטרים | הטור האישי של שרי בשי

והפעם שרי ממשיכה לרוץ ומגלה איך זה להיות הרצה האיטית ביותר בסנטרל פארק וגם שזה לא פשוט לרוץ ולהקיא
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

והפעם שרי ממשיכה לרוץ ומגלה איך זה להיות הרצה האיטית ביותר בסנטרל פארק וגם שזה לא פשוט לרוץ ולהקיא

מאת:שרי בשי


גיליתי שהעובר שלי אוהב טבע. הייתי בטיול בטורקיה, בגבעות של קפדוקיה באזור אנטוליה. יצאנו לריצה של 12 קילומטרים ב"עמק הוורוד". לפני מיליוני שנה לבה שהתפרצה מהרי געש סמוכים התקררה והתקשתה בצורה של מגדלים ארוכים וצרים שמכונים "ארובות פיות". נוצרים נמלטים חצבו בתוכן כנסיות ובתי מגורים וציירו על קירותיהן דמויות מהברית החדשה בצבעים בוהקים של אדום וכחול.



משלימה נוזלים אחרי הריצה בקפדוקיה


עוד כתבות בנושא

> כל הטורים של רן שילון

אני ועדשה – כך אנו קוראים לעובר, כי השבוע הוא התקדם מהגודל של סומסום לגודל של עדשה ירוקה – עלינו וירדנו בשבילים הצרים בין הגבעות, רצנו בין עצי תפוחים וגידולי ענבים ובאופן כללי, לשם שינוי – הרגשנו טוב.

קפדוקיה, טורקיה
חשבתי שכשי/תגדל אסביר לילד או הילדה על הטיולים שעשינו ביחד ושבעצם הוא/היא מאוד אוהב/ת לרוץ. האם זה יהפוך אותי לאמא נוראית שדוחפת את ילדה להיות כמוה?

עליתי בגבעה קטנה שהשקיפה על העמק. למעלה, בלונים פורחים השיאו תיירים ששתו קפה ולגמו את נוף העמק מגובה של חצי קילומטר. למטה, שלשה גברים קיפלו בלון פורח. אחד הצביע עלי – מאיפה צצתי? – ונופף לשלום.

האם הסביבה משפיעה על העובר? נשמתי את החמצן הנקי, שיוצר הרגע מעץ התפוחים שתחתיו רצתי. האם העובר מרגיש, דרך ההורמונים שאני מפרישה, את העונג שלי מהתנועה, מהנוף, מהחופש לגלות מקומות חדשים?

סנטרל פארק, ניו יורק
הטיול שלי התפתח לנסיעת עבודה והגעתי לניו יורק. בבוקר בו הייתי אמורה להרצות בכנס התעוררתי, שתיתי קפה, התקלחתי וללא התראה – הקאתי. פעם ראשונה.

למחרת הצטרפתי לאלפי רצים ורוכבים בסנטרל פארק. הגוף שלי היה כבד, מותש. רצים מבוגרים עקפו אותי. רצים שדחפו עגלות עקפו אותי. הולכת רגל אחת, נמרצת וזריזה – עקפה אותי. בכל חמש דקות התקרבתי לשיחים שבצדי הדרך כדי לנסות להקיא. התעקשתי לסיים חמישה קילומטרים בנסיון להיזכר בגוף שהיה לי עד לאחרונה. השרירים שלי היו בשיא הכושר, לאחר חודשים של אימונים לקראת מרוץ סובב עמק. טרם עליתי במשקל. העובר היה בגודל של עדשה וצרכיו התזונתיים היו זעירים בהתאם. אבל השליש הראשון של ההריון, לפני שאחרים יודעים, לפני שאחרים רואים – הוא השליש בו הכל נוצר. אישה הרה מפרישה הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או HCG, שרמותיו מגיעות לשיא בין השבועות 8-12 להריון. ההורמון מדכא את מערכת החיסון של האישה כדי שלא תפריע לפקודות שניתנות ליצירת כל חלקיו של גידול זר, שהוא בעצם אדם חדש. שבוע חמישי: לב! שבוע שישי: אוזניים! שבוע שמיני: אצבע זרת!

הרופאים סוברים, מבלי שהם יודעים, שהבחילות והעייפות של השליש הראשון הן באשמת ה-HCG. אחרי השליש הראשון, רמותיו יורדות, העובר גדל ומתפתח לפי התכתיבים שגופו הפנים ובאופן כללי, האשה מרגישה יותר טוב.

עד אז – עלי להתרגל להיות הרצה האיטית ביותר בפארק.

מרוץ סובב עמק, קיבוץ הזורע
חזרתי לארץ ותיאמתי עם אלון שפר ללוות אותו להקפה השניה במרוץ סובב עמק, ריצה של 33 קילומטרים מתוך ה-60 שהתכוון להשלים. הזהרתי אותו שייתכן שלא אוכל להשלים את הליווי.

"את פצועה"? הוא שאל.

"לא, אבל אני לא בכושר, לא מתאמנת כמו שצריך".

"אבל שלושים קילומטרים בשבילך זה טיול בפארק".

נזכרתי בטיול שעשיתי בסנטרל פארק, חמשה קילומטרים משולבים בהפסקות בחילה.

"אני מבטיחה להתחיל את הדייט שלנו ומקווה גם להשלים אותו", אמרתי לו. 


מחכה לאלון בסובב עמק

יום לפני המרוץ הוצאתי ציוד ששכב במגירה חודשיים : פנס ראש, מנשא מים, ג'לים ובודי גלייד.

"כמו להתאחד עם חברים ותיקים!" אמרתי. בן הזוג שלי הביט בי בדאגה.

"אל תהרגי את עדשה", הוא אמר.

נסעתי לקיבוץ הזורע. כשראיתי את הרצים והרוכבים מתקראים לאוהלים של ההפנינג גופי התמלא באנרגיה. יצאתי בריצה קלה מקו הזינוק לנקודת המפגש עם אלון, מרחק של כשישה קילומטרים. עם כל צעד, בדקתי את הגוף. בינתיים – בסדר. 

לקראת השעה 9:00 אלון הופיע. עזרתי לו למלא מים ויצאנו לדרך.

"מתוכנן לנו הרבה זמן לשיחה היום ולכן אספר לך מדוע פרשתי מהמרוץ", אמרתי לאלון. "בתנאי שתישבע לסודיות". 

"נו?" הוא שאל.

"היום אתה בעצם מקבל שני מלווים במחיר אחד".

"הנחתי שזה העניין", הוא אמר וחייך. ”מזל טוב. מההתנצלויות והאזהרות שלך הנחתי אחת משתי חלופות: או שאת בהריון, או שיש לך סרטן ריאות".

"אני לא מעשנת", אמרתי לו. "וכנראה שלא אתחיל עכשיו". 

 אלון שפר מתקרב לקו הסיום

וכך התחיל אחד מהדייטים המוצלחים בחיי. רצנו, אלון ואני. רצנו, העובר ואני. והיה לנו מצוין. טוב, בקטעים מסוימים, למשל בקילומטר ה-50 שלו, לאלון היה פחות מצוין אבל אני הרגשתי … רגילה! תוך דאגה לעובר ופחד מהחקירה הצפויה אצל בן זוגי, הקפדתי לשתות ארבע כוסות משקה איזוטוני בכל תחנה ולכן גם הקפדתי על הפסקות שירותים בשיחים כל עשרים דקות ("איך את מסתדרת ביומיום"? שאל אלון אחרי ההפסקה העשירית). רצתי, צעקתי עידוד למתחרים, פטפטתי עם אלון וראיתי חברים לריצה מהם התחמקתי חודשיים, מחשש שיתהו מדוע אני רצה כה לאט.

אלון סיים את המרוץ – חזרה מוצלחת למרוצי אולטרה לאחר פציעה בברך – ואני צפיתי בהפתעה ובהכרת תודה בשעון הלוויינים שלי צובר את הקילומטרים.

חזרתי הביתה מחויכת ומתרגשת.

"כאילו קיבלתי חופש מההריון"! אמרתי לבן זוגי.

הוא בחן אותי בחשדנות.

"את בטוחה שאת עדיין בהריון"? שאל.

למחרת, הוא מצא אותי מתכופפת ליד האסלה, משתעלת, מגהקת, דומעת, מנסה ללא הצלחה להקיא. הוא חייך חיוך רחב. שקלתי להרוג אותי, אבל זה היה מצריך ממני לקום. 

"כן, את עדיין בהריון", אמר.

12.1.2014

   שרי בשי
נמנית בין רצות המרתון והאולטרה מרתון
המובילות בארץ והאישה היחידה שרצה 
216 ק"מ בתחרות בישראל



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג