מאת:דנה מורן
הזמן מתקתק… ממש עוד מעט נוסעים ורצים… ודווקא עכשיו מתחילים משברים קטנים. כאלו מהסוג של הירהורים מינוריים שמצטברים וגורמים לי לעשות המון חושבים לגבי היכולות שלי בשלב הזה. אחרי הכל, I'm only human on the inside…
ואיך לא? מתבקשת ההשוואה של מצבי הנוכחי עם זה שהיה בדיוק באותה התקופה במרתון הקודם. אולי בשל הנסיון לחקות את מה שהוגדר אז בעיני כהצלחה.
אחת המחשבות המרכזיות הגיעה עם העובדה שירדתי מארבע ריצות בשבוע… לשתיים בלבד. את ההשלמות אני עושה על האוכף של אופני הכושר קומה מעל ה"מרתף". לא תענוג גדול. אם להזיע על שני גלגלים אני מעדיפה לעשות את זה בחוץ (כמעט כמו ריצה שתמיד עדיפה בפארק מאשר על המסילה). אבל מצד שני, משהוא פנימי בכל זאת לא מושך אותי להוריד את יוהנה מהקיר כבר כמה חודשים אלא להסתפק בסיבובי רגליים מול מסכים משעממים.
בנסיון לעודד את עצמי שתקופת Taper גובלת בסוג של תוגה, שלפתי את לוח השנה של אפריל 2006 כדי לראות מה עשיתי בעת ההיא שלא שרה עלי מצב רוח שכזה. זכור לי שנעזרתי במאמרים מתוך Runner's שאומרים שזה נורמלי לחלוטין. מורידים בעצמת האימונים, במספרם, ואיתם הסמים והממריצים הטבעיים שלנו יורדים במינון. אז מה הפלא? אבל שנה שעברה, כך מסתבר לא ממש נחתי. אולי לא רצתי הרבה (פשוט מחוסר יכולת) אבל רכבתי לא מעט. ח.ט., עוד חבר יקר ואני בילינו מספר ימים של פסח במקום הנמוך ביותר בעולם… רכבנו, טיפסנו וירדנו מספר רב של קילומטרים ואושר עם האופניים. ואם זה לא מספיק, שבוע אחרי… היינו ברנ-דוו די דומה ברמת הגולן.
היום אני לא יודעת עד כמה אני באותו כושר מוצלח. במקום לגבש פורמט אימונים רב ערוצי שכולל גם שחיה ורכיבת אופניים, השקעתי רק בריצה. האבנים ברומא יגידו אם זו הייתה טעות או לא. ובנתיים? הצצתי בגרפים המרשימים שיודע לייצר השעון שלי. בקלילות כיוונתי אותם לפרמטרים ולחיתוכים שרציתי לבחון והתחלתי בדיאגנוזה. שמתי לב שהייתה לי תבנית אימונים די קבועה, ואפילו קצת משכנעת. מדי שבוע,שתי ריצות עצימות בדופק גבוה, ריצה אחת לא ארוכה מדי בדופק בינוני והריצה הארוכה בדופק מאוד איטי (אפילו קראנו לה "ריצת ליפוליזה"). אחרי עוד חצי שעה ועוד כמה ניתוחים בלחיצת כפתור הבנתי שבאופן כללי מצבי לא רע ואפילו התרשמתי מכמה השגים (וכמובן שקיטרתי על כמה אחרים… פולניה. זה בגנים!).
עמוסה במידע הזה וחצי חיוך גייסתי את חייל אמיץ ויצאנו לרוץ בעיר. זו הייתה אחת הריצות הכי טובות שלי. הפתעתי את עצמי עם קצב שהיה מהיר משדמיינתי, עם דופק שהיה נמוך ממה שציפיתי… ועם תחושת ריחוף מדהימה. כאילו שאני בכלל עפה ולא נוגעת במדרכה… מדלגת ושועטת קדימה. חזרתי הביתה מתנשפת אדומה ועם ברק שכזה בעיניים. איזה כייף זה להתלהב מריצה… כאילו שזו הייתה הפעם הראשונה שאני מתוודה לתחושות הנפלאות שלה ולסיפוק העצום שריצה מוצלחת יכולה להשרות.
אחרי החוויה המתקנת הזו, החיוך חזר למלא את כל המקום המיועד לו, אותם משברים קטנים נעלמו (לפחות לבנתיים)… ולצערי פינו מקום לשפעת קטנה שמנסה לגבות ממני עוד כמה שעות שינה מעבר למקובל… ניחא. ניתן לה ושתעזוב אותי בשקט עד לעונג הבא.
