מאת:שוש בלייכמן
מרתון טבריה, הגדול, היפה, האיכותי והיחיד במדינת ישראל יצא לדרך ב-8.1.2004, בשעה 9 בבוקר. השתתפו בו טובי הרצים מהארץ ורצים מחו"ל.
כבר בהתחלה כדאי לציין שלרוץ מרתון זו חוויה אדירה. הדרך לריצת המרתון היא קשה ורצפה עליות וירידות, והיא לא פחות חשובה מהמטרה – לסיים 42 ק"מ ו- 190 מטר בזמן הכי הטוב שאפשר. מתאמנים חודשים ארוכים, בחום ובקור, נלחמים עם רצון ברזל לעבור עוד קילומטר, ועוד קילומטר, כי כל קילומטר שעברת, הוא שלך. ואז מגיע היום הגדול. אמנם אין צורך בהפקה מיוחדת, כמו בארועים חשובים אחרים בחיינו, אבל יש צורך בתכנון מדויק. אם שוכחים פרט קטן, משלמים על זה ביוקר. אז גם אני, כמו כולם, הכנתי לי את הבגדים והנעלים, חודשים מראש, כי ביום המרתון לא משנים כלום. לובשים את הבגדים הכי נוחים שלנו, שכבר לבשנו הרבה פעמים. את הבגדים שיש לנו סנטימנטים אליכם, ו"קשורים איתם נפשית." "הרכב מנצח" של בגדים לא מחליפים.
הכנתי לי גם פאוץ קטן, עם דברים נהדרים כמו ג'ל ,חטיף אנרגיה, דבש, ווזלין. כמו כן, ניתן גם שירות מיוחד על ידי המארגנים, ועל כך יבורכו, להכין בקבוקי שתיה אישיים, שאותם מקבלים בתחנות השתיה. מחלקי המים מזהים אותנו לפי מספרי החזה, שרשומים גם על הבקבוקים, ומגישים לנו את הבקבוק האישי. גם אני הכנתי לי, 11 בקבוקים , כמעט בכל תחנה בקבוק.
תכננתי הכל, חוץ ממזג האויר.
יום לפני המרתון נפתחו ערובות השמיים, והתחילה סערה, רוח וגשם. אבל בכל זאת היינו אופטימיים.
המרתון , כמובן , מתקיים בכל מגז אויר. אין מצב לעצור גל של 500 איש , מוצפים באדרנלין. רצים וזהו. אז ביום שלפני המרתון, ישבנו בלובי של המלון, לאחר ארוחת הפסטה בישיבת חירום. מה עושים? הכנו שקיות ניילון גדולות ללבוש, ועל הכובעים, שמנו את כובע הניילון של המקלחת מהמלון.
שוש בלייכמן במרתון מספר 17
ואז בא אחד הרצים הותיקים ואמר, "הכל יהיה בסדר מחר, אין צורך בניילונים. שלחתי פקס לאלוהים וביקשתי 5 שעות של הפוגה. עוד לא קיבלתי תשובה, אבל יהיה בסדר, צריך רק להאמין". "ולמה 5 שעות , שאלתי אותו, אתה הרי רץ של 3 שעות" ?"אני לא אגואיסט," ענה , "חשבתי גם על אחרים". הגשם המשיך לרדת כל הלילה, וממש לפני הזינוק פסק. לא היתה אפילו רוח . היה מדהים, ממש לפי ההזמנה. התחלנו את הריצה בכיף. בשלוש השעות הראשונות אפילו נהניתי מאד.
עד ה"קיר" , בקילומטר ה- 30. אבל אני אצנית מנוסה. זה היה המרתון ה- 17 שלי. קיר או לא קיר, אני ממשיכה. הרי נשארו לי רק עוד 12 ק"מ, ממש כלום. עברתי ככה עוד 2 ק"מ, נשארו 10. זה ממש בדיחה, 10 ק"מ בשבילי, בטח שאני עושה . כך הגעתי ל – ק"מ ה- 37, וכבר הייתי עייפה מאד. אבל מה זה עוד 5 ק"מ לסיום ? הרי זה פחות מאימון, בדרך כלל בשביל 5 ק"מ, אני אפילו לא נועלת נעליים, לא יוצאת מהבית. עוד 3 ק"מ, ואני כבר בק"מ ה- 40, בכניסה לטבריה. הטובים כבר סיימו מזמן ,עשו את ריצת השחרור. 2 ק"מ אני עושה , אפילו בזחילה, חשבתי. ואז , פתאום קפצו מהצד שתי בנות, שהחליטו לרוץ עד הסיום, בשביל החויה. רצו לפני!! ראיתי שחור מול העיניים ! הגברתי מהירות וסיימתי בכבוד. אפילו קיבלתי גביע. מקום שלישי בקבוצת הגיל.
נתראה שוב בשנה הבאה בטבריה.
