מרתון ג'ילט תל אביב: חוויות הרצים – חלק 5

הסיפורים המשיכו לזרום גם ארבעה ימים לאחר סיום המרוץ. תודה לכל המשתתפים אשר חלקו את החוויות ממרתון ג’ילט תל אביב – כמו כל דבר טוב גם כאן יש סוף וזהו מקבץ אחרון אך לא הפעם האחרונה
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

הסיפורים המשיכו לזרום גם ארבעה ימים לאחר סיום המרוץ. תודה לכל המשתתפים אשר חלקו את החוויות ממרתון ג'ילט תל אביב – כמו כל דבר טוב גם כאן יש סוף וזהו מקבץ אחרון אך לא הפעם האחרונה

מאת:גולשי שוונג


חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב- חלק 1, חלק 2חלק 3 , חלק 4

אלעד זינגר

קוראים לי אלעד וזה המרתון החמישי שלי.רק לפני שלוש חודשים השתתפתי במרתון טבריה ושיפרתי חצי שעה,לאחר שחזרתי להתאמן עם קבוצת הריצה eas. speed של אבי דה פילוסוף
והוא כבר הציב יעד חדש- 3:20 שעות במרתון ת"א. מי שלא יודע מרתון זה מסע שבו אתה נלחם בעיקר בעצמך.יש צורך במשמעת עצמית ובנחישות שמי שלא רץ ומציב לעצמו מטרות לא יבין. השבועות התקדמו ואיתם גם החורף שהיה מלא גשם ורוחות ולמרות הכל יש אימון אז יוצאים בכל מזג אוויר. לקראת סוף האימונים למרתון האביב החל להעיר את פניו והשמש העירה את פניה.לאחר ריצת המסכמת כבר רציתי לעמוד על קו הזינוק לקחת נשימה עמוקה ולהתרכז בתוכנית הריצה ואיך יראה קו הסיום שאני יחצה אותו. אבל בין המסכמת למרתון היו עוד שלושה שבועות והורדתי את קצב האימונים כדי לשמור כוחות למרתון ודווקא בשלב שבו רצתי פחות התקררתי, נתפס לי הגב וספקות החלו לחלחל לתוכי. יום לפני המרתון אני בהיסטריה כי מזיזים שעה קדימה ומה אם אני לא אתעורר?
הפעלתי כל שעון אפשרי ופניתי לכל מי שער בשעות הזויות של 4 בבוקר.לאחר ארוחת פסטה עם חברי הקבוצה הגעתי הביתה וניסתי להירדם אך המחשבות לא הרפו.כאשר נרדמתי סוף סוף השעון הביולוגי נכנס לפעולה והעיר אותי עוד לפני כל השעונים.
הגעתי לת"א וסף ההתרגשות והאדרנלין בשחקים.אני עושה הכנות אחרונות ויוצא לחימום קצר ומתיחות. ב6:45 מוזנק המרתון ואני עושה את מה שאני יודע הכי טוב וזה לרוץ אני פותח חזק ומבין שיש לפני עוד דרך ארוכה ומתאים את הקצב הנכון שאותו תכננתי. ככל שחולפים הקילומטרים אני חש תחושת התעלות ומבין שהיעד אפשרי אבל מוקדם עוד לשמוח ולפני עוד עבודה רבה. במהלך הריצה אני עובד על עצמי פסיכולוגית ולא סופר קילומטרים אלא מציב יעדי ביניים. כשנכנסים לישורת האחרונה בק"מ ה-38 אני מרגיש משב רוח אכזרי מכיוון הים שמכביד על השרירים ואני מרגיש שאני הולך ומעט. אז אני בפוגש בחבר שלי איגור גליק אצן בפני עצמו שרץ 10 ק"מ ובא לדחוף אותי בסוף אנחנו מגבירים את הקצב ואיגור רץ לפני וחוסם את הרוח. אני ממשיך לרוץ ופוגש את אבי המאמן רכוב על אופניים שמברר אם הכל בסדר ואם אני צריך משהו אני עונה שהכל בסדר ואני רק רוצה לסיים את המרוץ הוא אומר שהזמו שלי מעולה ושהוא גאה בי. אני ואיגור ממשיכים והקצב רק גובר 500 מטר לסוף אני נשאר לבד וחש התכווצות עזה אך זה כבר לא מונע ממני לחצות את קו הסיום בזמן של 3:19:29 המטרה הושגה.

ניצן צודיקר

הסיפור שלי מהמרתון – קילומטר 36 בערך. בא לי למות. הגוף כואב, אני מסכן, רע לי, אני רוצה לעבור להליכה,עצוב לי- אתם מכירים את זה. הורדתי את הקצב ל 7 דקות לקילומטר והתחלתי להסתכל על הרצפה. הרגליים שלי כואבות, אני רוצה לעצור. אני בא לעבור להליכה. אני כמעט עוצר ופתאום אני מקבל צ'פחה קטנה בגב, אני מביט ימינה ורואה אישה מבוגרת…אזור גיל 70 לפי דעתי, עוברת אותי בריצה קלה. היא קטנטנה, שיער מלבין, קמטים ומשקפי שמש כחולים. רגליים עשויות מברזל ותנועות ריצה שאומרות שזהו המרתון ה 50 שלה לפחות. פשוט מחייכת ועוברת אותי בריצה קלה. לחשתי "אני מעריץ אותך גברת…" ומיד הפסקתי לרחם על עצמי. הרמתי את הראש וסיימתי. זה היה מדהים.

יובל קריגל




גיל-15, מגן יבנה. הגעתי עם אבא שלי אשר רץ חצי מרתון ואח שלי שרץ 10 ק"מ. זהו המרוץ ה-3 שלי ב10 ק"מ. ללא ספק ריצה זו הייתה הטובה ביותר. הארגון.המוזיקה וכל הדברים שמסביב רק נתנו חשק לחזור שנה הבאה. המסלול היה מדהים. עבר בכל הרחובות הראשיים של תל אביב אשר סיפקו חוויה מדהימה לכל הרצים.עכשיו מתחילים להתאמן לקראת שנה הבאה למקצה חצי המרתון. היה שווה לצאת מוקדם מהבית ולהגיע לחוויה המדהימה הזאת.

שניר ליבקינד

המוזות צעדו בשקט מופתי אל קו הזינוק, בזמן שהפציע השחר. התנועה שלהן הייתה אחידה ודרוכה, כאילו היו בדרכם למבצע צבאי מתוכנן היטב. כל מוזה היא עולם ומלואו, סיפור מרגש על כח ואמונה שאין גבול שיוכל לעצור אותו… בשלב מסוים הגיעו המוזות לקו הזינוק, וכמקשה אחד הפכו לדבוקה של תותחים רועמים. מהתותחים האלו יצא פרץ מטורף של הגשמה עצמית, אדרנלין ורגש, פרץ ששטף את רחובותיה של העיר העברית הראשונה ברוב הדר ותפארת. התותח שלי, ניפץ את הבועה התל-אביבית ביום אביבי עם מזג-אויר מושלם, בקצב של SUB3, וסגר חצי שנה שבה לקחתי חלק ב-3 תחרויות מרתון, כשקדמו לאחרונה מרתון אמסטרדם ומרתון טבריה. מישהו שאני מאוד מעריך אמר פעם ש-"הכאב הוא רגעי, אך התהילה נשארת לנצח", אכן משפט שניתן לשאוב ממנו כוחות רבים ברגעי משבר. בהזדמנות זו נאמר תודה רבה לכל הגורמים שעמלו רבות ולקחו חלק בהפקה מופתית ומקצועית של המרתון הגדול והמרגש ביותר שנערך במדינת ישראל.

עידית רז-קלישר

בנובמבר האחרון הייתי בהריון, ממש לקראת הסוף. נסענו לכיוון רמת אביב ביום שבו התקיים מרוץ הלילה של נייקי. יכולתי לחוש את ההתרגשות וההתלהבות של המשתתפים הצהובים, והחלטתי שאני ארוץ במרוץ בשנה הבאה. כשראיתי את הפרסומים של מרתון ג'ילט תל אביב הכרזתי בקול שהנה הגיע המרוץ שתכננתי לרוץ בו (האמת שהתבלבלתי בין האירועים, אבל הכרזתי אז אין ברירה – מתחילים להתאמן). אבל עדיין לא החלטתי אם ארוץ במקצה ה-10% או של ה-10 ק"מ. רתמתי לאימונים חברה והתחלתי להתאמן כחודש לפני המרוץ. כבר באימונים הראשונים הבנתי שאת המקצה של ה-10% אני מסיימת בכיף, אז הכרזתי על המטרה – 10 ק"מ. בכל ריצה שיפרתי את הביצועים – מהירות גבוהה יותר או מרחק גדול יותר. לאחר שבועיים וחצי כבר עמדתי בריצה של 6 ק"מ, ושבוע לאחר מכן 8 ק"מ. ביום שני שלפני המרוץ החלטתי לוודא שאני מצליחה לעמוד בריצה של 10 ק"מ. רצתי במסלול הרגיל שלי, ותכננתי להוסיף 2 הקפות באמצע המסלול. לאחר הקפה אחת נפלה עלי עייפות. לאחר התלבטות ביני לבין עצמי החלטתי לוותר על ההקפה המלאה השנייה ובמקומה עשיתי הקפונת. כשהגעתי לסוף המסלול גיליתי שלא באמת ויתרתי לעצמי ובעצם רצתי 9.91 ק"מ. אז הסתובבתי עוד קצת וסגרתי 10 ק"מ. הייתי מאוד מרוצה מעצמי!
הגיע יום המרתון. קמתי בבוקר, ארגנתי את הילדים כדי שיוכלו להגיע עם בעלי ואמא שלי לפגוש אותי בקו הסיום. אבא שלי הקפיץ אותי לנקודת הזינוק, וכל מטר שהתקרבתי הלב שלי קופץ מהתרגשות.
מתחילים לרוץ. כולם מתלהבים, קופצים ושרים. אני עם האוזניות, מתרכזת במוזיקה שלי ומתחילה בריצה קלה. מתחילה לעלות באלנבי. מחזיקה את עצמי שלא לרוץ מהר מדי מרוב התרגשות ואדרנלין, צריכה לשמור על הכוח. באמצע העלייה לקראת רוטשילד פתאום שמה לב לנחיל הכתום שאני חלק ממנו. האדרנלין מתעצם. רוטשילד נגמר מאוד מהר, פתאום השדרה הארוכה הזו נראית ממש קצרה. אבא שלי מתקשר לבדוק איפה אני ("ליד הבימה") לשאול כמה זמן אני מעריכה שייקח לי ("בערך שעה"). הופ – אני מתחילה לעלות בקפלן חזרה לכיוון אבן גבירול. קולטת שבעצם אני כבר בדרך חזרה. שוב מתרגשת ושוב אדרנלין שמטיסים אותי קדימה. בפניה מאלנבי חזרה לטיילת אני כמעט עם דמעות בעיניים מרוב התרגשות – לא רק שאני אוטוטו בסוף, אני בכלל לא מרגישה שקשה לי! לקראת קו הסיום אני פתאום רואה את אחי ואת אבא שלי. מנופפת לשלום (ונתפסת במצלמה) ומאיצה כמה שאני יכולה. זהו. סיימתי. חלפתי על קו הסיום! יוהו!!!!!!! תחושה מדהימה. מרוצה מעצמי: שלושה חודשים אחרי לידה ואני רצה 10 ק"מ ב-1:06:45 שעה ! מתי המרוץ הבא?

חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב- חלק 1, חלק 2חלק 3 , חלק 4



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג